אין מה לעשות. אנחנו צריכים אחד את השני במינונים שונים. ולהיות הצד שצריך יותר זה אף פעם לא נעים.

אני לומדת להסתדר עם זה ואוכלת סרטים בו זמנית. תמיד זה מכאיב קצת. תמיד אני צריכה להכריח את עצמי להרגיש שהוא אוהב כמוני. שהוא מוכיח את זה. אבל שהוא צריך אותי פחות משאני צריכה אותו. או אולי - את זה. את הביחד שלנו.

אבל עוד סוף שבוע שהוא לא כאן, וגם לא מתקשר. כי הוא פחות מתגעגע. כי הוא פחות צריך. ואני פתאום נתקפת בתחושות האלו שוב.

למה הוא לא צריך את זה כמוני? למה קל לו יותר ממני? או אולי פשוט למה לא קל לי כמוהו.

המסלול הצבאי החדש שהוא בחר לקחת מעלה בי חששות. גם ככה זו מערכת יחסים של 40%. גם ככה אי אפשר לדבר רוב השבוע בטלפון ליותר מ15 דק' ביום. גם ככה נפגשים רק בסופי שבוע. ועכשיו... עכשיו ה15 דק' מוטלות בספק וסופי השבוע הפכו לפעם בשבועיים.

וזה מפחיד אותי. אני לא רוצה להתרגל לזה. אני לא בטוחה שאני יכולה להתרגל לזה. ונדמה שזה תופס אותו בנקודות כל-כך שונות ממני.

הלוואי והוא היה מתקשר מתישהו הסוף שבוע. הלוואי ולא הייתי מרגישה רע על כל פעם שאני מתקשרת או שולחת סמס.

הלוואי והוא אולי לא היה צריך את זה כמוני, אבל לפחות מבין.

אני שונאת את התלות הזאת. מעולם לא הייתי ככה. כשהוא לא מתקשר. כשהוא לא מדבר. זה כואב בשרירים פנימיים שלא הכרתי פעם, ואהבתי לא להכיר.

זה עניין טריקי - האהבה הזאת. רגעים מתוקים... אולי הם לא תמיד שווים את הגעגוע?.

חרא של סופש.

אנאדרוואן.