אנחנו מסיימים את הלילה על המיטה שלי. אני שוכבת על הגב ואתה יושב לצידי, בצד הקרוב לקיר. נשען.

אני מביטה לך בעיניים עמוק ויש שתיקה נעימה שכזאת. מלטפת. אתה מחזיר מבט עמוק ומחייך.

היד שלך מלטפת לי את הבטן ואז עולה מעלה ומציירת עיגולים מסביב לחזה החשוף. חמה ומדגדגת ובעיקר נורא נעימה.

היד השנייה מתעסקת ביד שלי. מאז שאתה שם, אני לא מסוגלת להחזיק ידיים לאחרים ולאחרות. הן לא מרגישות כמו שלך. זה מוזר.

אני מרגישה כלכך בטוחה ואהובה. עטופה כולי בסיטואציה.

"מה אתה הכי אוהב אצל נשים?" אני שואלת בבנאליות. מתחשק לי לדעת. מצחיק לי שלא דיברנו על זה מעולם עד עכשיו.

אתה מגחך על השאלה שלי אבל עונה ברצינות. משהו על מבט או חיוך. אני לא כל-כך זוכרת. ואחרכך על חזה. אתה חושב שזה נשי ומקסים.

בצורה מתבקשת אתה שואל על הצד שלי. והשיחה זורמת הלאה. מלאה בשתיקות קטנות. עייפה קצת.

ובסוף לא הרבה זמן אנחנו נרדמים.

אתה חלק גדול (אולי יותר מדי גדול) מהחיים שלי, אני חושבת. אז, כשסגרת בבסיס, הפחיד אותי שלפתע אני לא מרגישה צורך לחזור הביתה. שלפתע הסופש נראה חסר משמעות וטעם. דלוח. תפל. ובסופו של דבר, היו חברים להפגש איתם. יכלתי להשקיע קצת במשפחה ולנוח. אבל בכל זאת. הוא היה גרוע. רק כי לא היית חלק ממנו. והתלות הרגשית הזו. הטוטאליות הזו. זה מפחיד אותי.

אכילת הסרטים לא פוסקת מאז שהקשר התחיל. מספר פעמים יצא לך לשמוע עליה. לרוב אתה לא יודע בכלל. כי אתה חלק מהקשר בדיוק כמוני. כי אתה מוכיח שאתה שם ושאתה אוהב. אבל אתה פשוט צריך את כל זה פחות. ומה אני יכולה להגיד לך על זה?!.

ולפעמים אני תוהה אם הפער הוא גדול מדי לגישור. השעות שאנחנו מבלים ביחד נהדרות. אבל השעות של לא ביחד הן רוב הזמן, בעצם. שיחות הטלפון הן קצרות כי השירות הצבאי מגביל. הפגישות הן בסופי שבוע בלבד ותמיד היו ככה. כבר מההתחלה.

כמה פוסטים הוקדשו לך בזמן האחרון. כמה מילים. כאן בכתב. בעל-פה לחברות. לכמה ערבולים בבטן אתה גורם. לכמה מחשבות. לכמה סרטים.

ולא בכוונה. ולא כי אתה לא בסדר.

ומנגד - האם כדאי להפיל קשר רק כי תקופת הזמן בין הפגישות היא מבאסת? אני מניחה שלא.

אני לא רוצה לסיים את הקשר. אני אוהבת אותך. באמת. והרבה. לפעמים מסתייגת. לפעמים מתאכזבת. לפעמים רוצה שרמת השיחות בנינו תהיה אחרת אולי. לפעמים תוהה לאן נעלמה דמות החבר האידיאלי שלי מפעם ואיפה אתה משתקף בה. אם בכלל. אבל הכל מתגמד כשאתה שם. כשאתה מחבק. כשאתה מקשיב.

אבל קצת קשה לי, שתדע. קצת קשה לי.

ולפעמים. לפעמים אני גם חושבת שיכול להיות שזה לא הקשר שדפוק. ובטח שלא אתה. זה קצת אני.