כל הסופ"ש היה בסימן רסיסי קיץ.

כשחזרנו בבוקר ברגל, מטיילים בשבילי המושב שלי (אליהם התגעגעתי עד מאוד, מסתבר) ועוברים על חוויות מהחיים של לפני השנת שירות, התענגתי על השמש ואף הבעתי את זה בפניו. שאר המשפחה בחרה לנסוע באוטו את חמש הדקות הללו ואני ביקשתי ממנו שנלך ברגל ואף נעריך את המסלול. כבר מזמן לא הייתה שמש כזו נעימה ומלטפת. התסכלתי עלינו קצת מבתוך הסיטואציה וקצת מבחוץ וידעתי שאנחנו נראים יפים יותר וכתומים יותר ומאושרים יותר.

רגע לפני הכניסה הבייתה התבדחנו שאולי נלך לבקר את הים (שמאז הדייט הראשון כל מפגש במזג אוויר סביר עובר בו) הצמוד לביתו. ובעודנו עולים במדרגות אל הבית התגבשה ההחלטה הרצינית לעשות את זה. וזה היה נהדר. להתגלגל על החול בג'ינס קצר וסוודר, כשהשמש מלטפת וריבועים של צל מעבירים צמרמורת קלה. כשהוא לידי והוא אוהב ומדגדג ומנגן בגיטרה את השיר שהוא כתב בשנה ושר לי באמצע הלילה בפארק חשוך, ואחר-כך גם כמה אילתורים על כמה אני מכוערת.

התגעגעתי לים כל-כך. כבר כמעט שלושה שבועות שלא נפגשנו והרגשתי את החוסר. אני צריכה את הגלים שלו. את הרעש המלטף. את החול מתחת לרגליים. זה קיטשי. זה נדוש. זה נורא לא מקורי. אבל אני באמת מתהפנטת ממנו. נגנבת ממנו כל פעם מחדש. ויותר מהכל - נהנת לחלוק את התחושה.

היה לי סוף שבוע נהדר. מעט שעות שינה. הרבה ממנו. ובעיקר מילוא מצבורי מוטיבציה לאחר שבועיים לא פשוטים בבסיס.

שיהיה לכולם שבוע נהדר.

אנדרוואן.

שתופחת לה בצבא :(