הפרופורציות שלי לגבי פשע התעוותו בצורה לא הגיונית בשבוע האחרון, עקב שבוע מאוד מאוד מיוחד בקורס הצבאי אותו אני עושה(אל תבקשו פירוט. הוא לא יינתן).

בחיי לא חשבתי שאוכל לשבת מול עבריין, פושע, אמיתי. כזה של סמים. של רצח. של דקירות. של סחר בנשק. של קעקועים עם משמעות. של הימורים. של איומים. של נסיבות חיים מזעזעות, ושהלב שלי לא ידפוק בחוזקה ואוכל להרגיש בנוח. מעולם לא חשבתי שאוכל ואעיז לשאול אותו כל שאני רוצה. שאוכל להביא אותו לנקודות בהן הוא מספר לי. חולק מידע. דברים שהשתיקה יפה להם. דברים שקשה לו להגיד. אף פעם לא חשבתי שאוכל לצחוק איתו. שאוכל לחייך אליו. לדבר בשפה שלו. כמוהו. שארגיש שאני רוצה להמשיך ולדבר עם אותו "פושע", "עבריין", (או שמא - "ילד פגוע",) אחד על אחד. להרגיש שאני רוצה להבין אותו. לעזור לו. לשמור איתו על קשר ולא לראות אותו נרקב בכלא. בחיים לא חשבתי. אבל זה קרה.

כשבשבוע כלכך אינטנסבי אתה שומע כל היום עוד ועוד סיפורים שכאלו, זה מתחיל לחלחל. אותה האדישות ואיתה גם אותה האמפתיה. רגשות של הפתעה, הלם, שוק, או כעס - נעלמים פתאום. ואתה מוצא את עצמך בסוף אותם שישה ימים - בנאדם קצת אחר.

עברתי משהו מיוחד השבוע. טלטלה שכזו.

נסיבות חיים. כן... כולנו יודעים שזו השפעה. כולנו יודעים שנסיבות חיינו הם שהביאו אותנו לאן שאנחנו. שאם היינו נולדים ביום אחר, במקום אחר, להורים אחרים, בזמן אחר... החיים שלנו יכלו להראות לגמרי אחרת. אותו הצייר המהפכני, העתודאי המוכשר, החייל האמיץ - יכלו להוולד לתוך מערכת אחרת של ערכים. של השרדות וקיום. להתחנך על ברכי סיפורי הפשע ולא על ברכי סיפורי הגבורה\הרנסאנס\הפיסיקה. (ואני מודעת לניחוח הדרמתיות).

אבל אתה לא באמת יודע עד שהוא לא יושב מולך. בחור צעיר וחייכן. כנראה לא הבחור הכי מבריק שתפגוש, אבל יש לו משהו חמוד בפנים. מגודל, קצת בריוני אולי, אבל מחייך וצוחק, ודווקא די נחמד. אתה לא באמת מבין עד שהוא לא מספר לך על רעב בבית או שמא מכות. או שאולי על הורים פסיכיים נסיונות התאבדות, אבא סוחר סמים, שכונת מצוקה, אונס בילדות ועוד מליון נקודות שדחפו אותו לאן שהגיע. שעם הנוסחה המושלמת שיצרו לו - הוא לא יכל לסיים אחרת מאשר עמוק בעולם הזה.

וכמובן. כמובן שאפשר אחרת. שיש שחייו בנסיבות החיים הללו ובחרו בדרך טובה יותר של שיקום וצמיחה ועבודה קשה. וכן, ברור לי שעל אף נסיבות החיים על אדם להיענש על כל המעשים שעשה ולשאת בתוצאות, כבדות ככל שיהיו. ברור לי כל אלו. אבל תנסו... תנסו לשבת מולו ולהאמין בזה באמת. תנסו לראות את המבט הזה בעיניים כשהוא מפרט לכם השתלשלות חיים זוועתית. בכרונולוגיה מואצת. אוסף בלתי נדלה של בעייתיות בכל שנה ושנה בחייו. תנסו אז, ברגע הזה, בדיוק כשהוא שולח לכם את אותו החיוך המקסים, להאמין באמת שמגיע לו לשבת שם.

בנוסף לאותם הפגישות יצא לנו גם לעשות סיור בעוד מתקן כליאה. בית כלא טיפולי so called. עם נוף מהמם על מרחבי הצפון, מבנים שנראו כאילו הושקעו ע"י מפעל הפיס, מרחבים פתוחים, גינות מוריקות, תאים נעימים, טלויזיות. כן, כלא זה עדיין כלא, וכן אין שם עצמאות ויש סורגים ויש מדי אסיר. אבל יש שם גם הרבה שמיים. עבודות. סדנאות טיפוליות. גמילה. ואתה הולך שם ומרגיש שהכל טוב מדי. נעים מדי. יפה מדי. הרי לעזעזל! יושבים כאן רוצחים, ואנסים וסוחרי סמים ונשק. אנשים שערערו את כל עולמה של נערה, רצחו את בעלה של אישה, או התעוורו מהכסף ומכרו סמים לילד. למה מגיע להם הטוב הזה? התנאים האלו?. איפה הכלא מהסרטים?! זה שאין בו שמיים. שיש גדרות תייל. סוערים מכים. ריח צחנה. שירותים פתוחים לעיניי כל. השפלות. איפה כל הדברים האלו?. זה ערער אותנו אפילו עוד יותר. בהפסקה רגעית שהייתה לנו התיישבנו והויכוח שהתפתח היה צפוי. התחלקנו לשני צדדים, המרחמים והמחמירים. בית שמאי ובית הלל (לא בטוחה שבהתאמה). נמנתי עם המרחמים, אם זה מעניין אתכם. תומכת בכך שצריך לסלוח בסופו של יום, ושעצם העבודה שאדם כלוא היא נוראית לכשלעצמה. ובנוסף - שבסופו של יום אותו הבחור יחזור לחברה, כי אין בישראל עונש מוות (וטוב שכך, בעיניי), ויצטרך להשתלב מחדש. ואותם המרחבים הפתוחים, העבודות ותוכניות השיקום המגוונות הן אלו שיחזירו אותו אל התלם. סוג של תלם. תלם מספק בכדי שלא יגיע לאותן נקודות שפלות. אולי אפילו שפלות עוד יותר. אולי יצליח להתרחק מהעולם. להבין שטעה בדרכו. להשתקם. להשתלב. אולי תנתן לו עוד הזדמנות לתקופת חיים נורמאלית.

ומנגד, נענה לי על עונש. על לסבול. "כלא זה לא רק להרחיק מהחברה. זה גם להעניש" הם ירו עליי וחלקן אף הבליחו לרגע שיתמכו אולי גם בעונש מוות לאנסים או לרוצחים. אלו הכבדים. אלו שהרסו חיים לגמרי. ובמקום מסוים, הם צודקים. כולם צודקים. ואני נותרת מבולבלת.

מצד אחד - הם מקסימים בחלקם. רהוטים בשפתם או טמבלים בצורה שובת לב. הם נראים לך טובים. מעוררים אצלך את רגש הרחמים החזק ביותר שקיים בך. והם באמת מסכנים. ואת חושבת שצריך לסלוח. ומן הצד השני - הם פשעו. הם הרסו חיים וניפצו עולמות. לפעמים בלי בכלל להרגיש חרטה. אז מה זה משנה מה גרם להם להגיע לשם. מה אשמה אותה נערה תמימה? מה אשמים ההורים שלה?. מה אשמים כל אותם קורבנות. כל אותם נפגעים. ביצעת פשע ועליך לסבול על כך.

מבלבל.

תחשבו על זה. אשמח לשמוע עוד דעות... ואולי להתאפס על שלי.

כך או כך חוויתי שבוע שאני בספק אם אשכח מהר. מעמסה של סיפורים, רגשות, והמון למידה. הן בפן האישי והן בפן המקצועי. שווה כל קושי שהיה.

(אגב, לא ישנתי בכלא. לא בתא ולא בכלל. ישנתי בבסיס. סתם שלא תחשבו שזה היה עד כדי כך מטורף :)

אנאדרוואן.

ש"כתבה" פוסט שלם בראש באיזו נסיעה מאנשהו לאיפשהו מתישהו בשבועיים האחרונים, נזכרה בכך פתאום, וכנראה ואיבדה כל מילה ציורית (ופחות ציורית) שהייתה בו. כמה חבל.