יש כל-כך הרבה סוגים של רכבות. שנה שלמה נסעתי באוטובוסים, ורק עכשיו, כשהן נכנסו לי לשגרה, אני מתחילה להבין.

אוטובוסים הם אוטובוסים. יש דן ואגד ונתיב. אבל תאכלס הכל אותו הדבר. הם כולם נותנים את אותה התחושה, גם בשעות שונות. אולי רק בין עירוניים זה קצת אחרת. כן. זה באמת אחרת. אבל רכבות? יש כל-כך הרבה סוגים של רכבות.

הרכבת לשם היא כל-כך אחרת מהרכבת חזרה. הרכבת לשם היא מהירה יותר. אני נשבעת. היא טסה. והיא תמיד כל-כך ריקה. היא נוסעת קליל.

כאילו מסת הנוסעים משפיעה עליה. ותמיד יש תחושת לשם שכזו. והרכבת חזרה עמוסת נוסעים ואיטית. תמיד צריך לחכות לה. ותמיד מרגיש כבד כזה בבטן. ובחילה. ואתה רוצה שהיא תזוז כבר. ויאללה. וזה לא אתה. זה באמת לא אתה. זו היא שאחרת. כי זה לא ככה באוטובוסים או באוטו פרטי. נסיעות הן נסיעות וכבישים הם כבישים. אבל משהו שם בפסי הרכבת... הוא אחר. הוא כל הזמן אחר.

ויש גם רכבות של בוקר ושל צהרים ושל ערב ושל לילה. והשילוב הכי נורא הוא לילה ולחזור. ותמיד הכי קליל הוא בוקר ולהגיע. אבל הכי נעים לי,

לא משנה לאיזה כיוון, זה רכבת צהריים. כי האור נכנס תמיד נעים והכתמתמות האהובה עליי עושה טוב לרכבת. והנסיעה חלקה. ובדיוק במינון

הזמנים הנכון. והיא מרגיעה כזו. הרעש תמיד נעים. לא ריקה ולא מלאה. ויש מקום. ויש תשחץ. ככה זה ברכבות צהריים. תמיד יש....

הרכבות של הלילה הן שחורות כאלה. הן נורא מהירות אבל הנסיעה נורא איטית. משהו מוזר. ורכבות של בוקר? לא יודעת. הן תמיד דומות לרכבות של להגיע. אולי כי אף פעם לא יצא לי לחזור בבוקר.  ויש גם רכבות של קיץ ורכבות של חורף. ורכבות של נסענו ביחד ורכבות של נסעתי לבד.

יש כל-כך הרבה סוגים של רכבות. ובכלל יש רק חברה אחת. מוזר.