עייפה אני מתאכזבת למראה הטלויזיה שלא פועלת. אחר הצהריים בביתי. אחי יישן עמוק על הספה שליד. ההורים ישנים בחדר. לא חושבת שלהרים טלפון ל"הוט" יהיה רעיון נכון (ובעיקר אין לי כוח) אז עוברת לחדר. תופסת את הספר לידיים ובטוחה שארדם בקרוב. העייפות נסחבת על גבי כבר כמה ימים וחיכיתי למרגוע כזה. לשנת צהריים. אבל אני גומעת את העמודים ברצף ומסיימת את הרבע הנותר מהספר, שבתחילה סלדתי ממנו וכעת נשבתי בדפיו.

והנה הם שוב תופסים אותי. מילים, אותיות, סימני פיסוק. מאורעות, ושמחות, וכעס, וגיבורים ונוולים... הם משתלטים עליי באחת. ופתאום עצוב לי. אפילו הבחילה של דבורה ממלאת לי את הבטן. נשבעת שיש לי דמעה בקצה העין. השפה שלהם - עיברית החרדית בשילובי היידיש והאנגלית המשובשת, משתרבבת לי בפה, ובטלפון לידיד אני כמעט ומדברת כמוהם, שם, על ההר. ואני נסערת ורוצה לחלוק - שאיך זה הגיוני לעשות ככה לנערה בת 15? ושהסוף הטוב לא מכפר על הידיעה שככה הוא עשה לה, השמשון הזה, שמסריח מזיעה ועשן ושיגעון. אבל נותרת עם הגלים שלי לבדי. מתביישת לספר למישהו מחבריי שכל כולי מטולטלת בגלל סיפור עלילתי.

איך נתתי לעצמי להפסיק לקרוא? זה מחייה אותי. זה ממלא אותי. זה מרגש אותי ומכעיס ומשמח. זה סותם תחתיי את הבורות.

****

"לפי מה שסיפרת זיכרון חזותי תמיד לא היה, אבל זיכרון מלקרוא דווקא די טוב", אחי אומר לו.

"כן, כן. זיכרון מסיפורים. בתור ילד הייתי מקשיב לסיפורים של אבא שלי ואחר כך יורד לשכונה למטה ומספר אותם לילדים מילה במילה" הוא עונה, הקמטים שלו נעים (ונאים) ובכל הסיטואציה אני מרגישה אפילו חזק יותר מבדרך כלל שאנחנו הנכדים שאין לו. התחושה המעיקה הזו שהוא יוצר לי לפעמים, מתחלפת בחמימות ואהבה רבה. כשהוא רואה שאני ואחי מחייכים הוא מוסיף בחיוך "ואפילו איפה שהוא היה מכחכך בגרונו", והוא מדגים, "הייתי מחכחכך בגרוני".

אחי מצחקק, מעט מתוך חובה. אני מחייכת, ובבטן אפילו עוד יותר. המשפט הזה מרגיש כאילו נלקח מסיפור על ילד קטן ומיוחד. מסוג הדברים שהייתי שמחה לקרוא. ואז מילים מתחברות לי בראש.

****

אנאדרוואן.

גודשבעס.