02:29. אני לא נרדמת. הבטן שלי כואבת, מתערבלת, מציקה. כמו תמיד בינינו. אני מכירה אותה, את כל השגעונות הקטנים. מה מתאים ומה לא. מה נעים ומה הופך. אבל לפעמים אני מתעלמת. ממש ככה. בבוטות. כי זה מתיש. היא מתישה. אני מתישה. אני מותשת. אז התעלמתי קצת. והיא פגועה.

-          למה את ערה?

-          כואבת לי הבטן :(

-          אצלך זה תמיד מתחיל בראש.

הוא קצת צודק וקצת טועה. לא ממש בראש. זה מתחיל בבטן ונגמר בה. כל הרגשות עוברים דרכה, יש להן מעקף קיבה-נתיב ישיר-כביש מהיר. כל מה שנספג מהסביבה מגיע ישר אליה. לפעמים הייתי שמחה אם היה איזה איבר מסנן בדרך. כמו באף. או בעיניים. או באוזניים. שערות קטנות שהיו מסננות מזיקים. זה לא נעים כשיש לך מזיקים בבטן. אבל עכשיו אני חושבת שזה באמת סתם כי אכלתי משהו לא טוב.

מזמן לא כתבתי בכלל. שום דבר. רק עבודות. אני כותבת את השורה הזו ונתקעת. כאילו המילים נבוכות פתאום. כאילו הזרקור מופנה אליהן והן קופאות במקומן, מביטות בי בעיניים גדולות. אני חושבת שבמקום שיערות מסננות-תחושות בבטן, יש לי שיערות-מסננות-מילים בידיים. לפעמים אני מרגישה שהן זורמות ממש עד קצות האצבעות ונתקעות שם. כמו סתימה בשקית זילוף שאם תלחץ יותר מדי זה עלול להתפוצץ על כל המטבח.

02:35. לרוב כשאני לא (השותף בדיוק חזר. כבר התחלתי קצת לדאוג לו) נרדמת, אני בוחרת בעקשות להמשיך ולנסות. מדי פעם שולחת סמס 'ערה' ומקווה שיענו לי. לרוב מתגלגלת מצד לצד. לא ימין ושמאל – מהבטן לגב לבטן לגב. עם מכנסיים ובלי. עם שמיכה. ובלי. ואז קר. בלילת מחשבות מעורפלת. בסוף זה עובד. עכשיו, אחרי 4 פרקים של חצי שעה בסדרה התורנית, ו-4 נסיונות בטן-גב, בחרתי לקחת את המחשב.

יש לי תחושות משמעותיות יותר לכתוב עליהן. יש מחשבות שמעקצצות כמו כשנרדמת הרגל ואני צריכה לנער קצת כדי שהדם יגיע. אבל דווקא הבטן שלי מביאה אותי לכתוב פה עכשיו. סתם כי אני לא נרדמת. וזה באמת לא היה קשור לשום מחשבה מטרידה. אולי עכשיו זה קצת כן.

02:44. אני כותבת כבר רבע שעה. 310 מילים ברבע שעה. (בדקתי). הזמן עבר מהר.

זה מה שהיא אמרה.