הכל סבוך,הכל מעומעם.
אני מתפרקת רק אחרי שמשהו פחות טוב קורה,ולא באה לספר על הדברים הטובים.
אבל היום נחשפו לדעתי הפנים של השלוש שנים הבאות שנקראות "תיכון".
זה ברור שזה לא יכול היה להיות כ"כ טוב כמו שזה היה בשבועיים האחרונים.
אני מרגישה כאילו אני מאבדת את עצמי קצת,
מאבדת משמעות,ומנסה להחזיר את זה בדברים קטנים ושטותיים.
מזינה את הביטחון שלי מלרצות אחרים ולא באמת לנסות לעשות משהו שאני ארגיש איתו טוב(ולא,אל תפנו לדברים מוחשיים יותר.)
יכול להיות שזה כוחה של התבגרות..של תקופה מבלבלת.
להתבגר זה כנראה אומר להיות משעמם ונטול משמעויות וחלומות,ואני פשוט זורמת עם זה..
ולא,אני לא ויתרתי על המסע המתכונן שלי,כל האפשרויות פתוחות לפני ואני חייבת למהר..לפני שיקרה דבר חדש שיהרוס את העניין.
כבר שנתיים שזה ככה.אין לי את הזכות להאשים אף אחד.רק את עצמי.
בהכל.
את הנזק של עצמך..
וזה ממש מתחבר לי לשיר ששמעתי לפני כמה ימים :
Don't let me get me
I'm my own worst enemy
Its bad when you annoy yourself
So irritating
Don't wanna be my friend no more
לא נותנים לי לקבל את עצמי
אני האויבת הכי גדולה של עצמי. (שורה שממש התחברתי אליה,ממש גולת כותרת שכזו.)
זה גרוע יותר שאתה מענה את עצמך.
כ"כ מרגיז.
לא רוצה להיות חברה שלי יותר.
את חייבת לאסוף את עצמך,ואת כל השברים שלך..
לפנות לדרך חדשה יותר,מוצלחת יותר.
לעבוד קשה.
תני לי יד ונלך..
But i have this dream bright inside of me.
I'm gonna let it show,it is the time. (קטע משיר ששמעתי לאחורנה,הוא כ"כ נוגע בי שהוא פשוט שווה פוסט.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
..Orel.