כל ההדחקות..
כל התיסכולים שננעלו אצלי במקום נידח אי שם בראש..או בלב
כל הבגידות מצד אנשים מסויימים שהתעלמתי מהם
כל האכזבות מכל האנשים האהובים שלי
הכל פרץ החוצה..בתור ג'יפה אחת גדולה
בתור עצבים, כעס על כולם..תסכולים..עצב..ניסיון של לעצור את הדמעות ולהחזיק אותם בפנים.
הרגשה של חוסר ביטחון..שוב חוסר ביטחון.....אחרי הרבה הרבה זמן.
רק שהפעם אין חיזוקים, אין למי לפרוק את הכאב..את הייסורים
הרגשה של פתטיות..של רחמים עצמיים..כמה שאני שונאת את ההרגשה הזו..כמה!!
אין על מי להתפרץ, אין על מי להוציא..אין למי להוציא.
אני כל כך עצובה שאני פשוט לא יכולה לתאר..לא מסוגלת.
אני מרגישה כלואה בתוך הרגשות שלי..ללא שום דרך מילוט. פשוט כלואה. בלי שום אפשרות להשתחרר הפעם..
בעצם, גם להתמודד לא יכולה. איך?
עד לפני כמה ימים, היה לי כ"כ טוב. ממש! הרגשתי סוף סוף מאושרת.
אני לא מבינה למה זה נמשך כ"כ מעט זמן...למה הכל חייב לקרות דווקא עכשיו.
למה כל הדברים האלה קורים לי?
למה לכל הרוחות?!
אני פשוט רוצה לישון...לישון להמון המון זמן..לשכוח מהכל.
ולהתעורר למציאות אחרת.
למציאות שונה.
לעבור הלאה..למחוק דברים מהלב.
לסדר את מה שקרה.
למה זה לא יכול לקרות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-Aphrodite-