מזה כמעט שנה אני חושב שאני מצליח למצוא שוב את השער למילים. אני מרגיש אותן זורמות ממני החוצה כשהזכרונות חולפים כנגדי כמו מכוניות על כביש מהיר בלילה דרך החלון מבעד עיניו של ילד קטן שכמעט נרדם, הדרך שבה הפנסים נמרחים בחושך הגדול כשההורים שותקים מקדימה והרדיו מנגן שירים ישנים שיום אחד תזכור בתור הילדות שלך. גיליתי שאני יכול שוב לשלוט בעולם דרך העיפרון, הייתי בטוח שאיבדתי את זה לחלוטין אבל אני משתקם. אולי היית הרסני אבל את מי שאני לא הצלחת לשבש ולעולם לא תצליח. יכולת לקחת ממני את החיוך אבל לעולם לא תיקח ממני את הדמיון, ואת החלומות, ואת המחשבות... בימים אפלים האמנתי שגזלת אותם ממני אבל התבדיתי והיום אני מצייר אותם מולי בעיניים קצת עצובות שעדיין מחפשות אותך בלילה בין הסמטאות החשוכות, בפינת החדר בבקרים, כמו אז כשהייתי מתעורר לצידך והרגשתי כאילו שאנחנו באמת ביחד. 

   זה נשפך ממני החוצה בדליים עכשיו, אני שוב מרגיש את הזרימה ההיא שפעם ידעתי לבטא יותר טוב אבל זה רק עניין של זמן עד שאתחמם. אני מסתכל קצת אחורה ורואה שהתקדמתי בזמן שאתה המשכת לעמוד במקום, ומבין שאולי קצת ניצחתי אותך למרות הכל. אני יכול לספור לך מליון צבעים על יד אחת ואתה עדיין לא תבדיל בין שמפניה לפנינה, ותהיה זה שיחפש אותי כדי שאגיד לך מה כהה יותר. זוכר את הימים שנסענו במכונית שלך בעיר הקטנה שלנו, שני ילדים על כרית עצומה של דשא עם מצלמה בידיים שתיעדו רגעים שלעולם לא יחזרו שוב. הלב נצבט למחשבה שהיום אנחנו שני זרים. אני חושב על לפני שבועיים, כשהלכתי ועברת מולי, והבטנו אחד בשני לרגע אחד ארוך שלא נמשך יותר משניה, והמשכנו ללכת. חשבתי שאני אחרי התקף לב קטן, רק הבטתי בך ובכמה שלא השתנית למרות כמה שאתה חושב וכמה שאחרים חושבים שכן. נשארת אותו הדבר, לא משנה כמה תסרוקות תחליף או כמה סמים תעשה או כמה תמשיך להרזות או בכמה מקומות תעבוד. לקח לי שבוע להרגע מהרגע ההוא אבל הבסתי אותך שוב בסופו של דבר. וזה היה בסדר.

   אני מנסה להמשיך הלאה ולהפתח לאנשים אחרים אבל קשה לי, הייתי רוצה לשבת ולדבר איתך על זה כדי שתגיד לי שאתה משחרר אותי לנצח אבל אני יודע שלעולם לא אקבל את המילים האלה ממך. ולא כי לא נדבר - אלא רק בגלל שלא תרצה. אז כל שנותר זה לקבל אותן לבד מעצמי ולקבל אותן מכל עץ ומכל פרח ומכל פינה בחדר ומכל סמטה, ומכל זיכרון צורב ומכל צלקת... היית מאמין שכל פעם שאני מתנשק עם מישהו אני חושב עליך? מעניין מתי אני אפטר מההרגל המגונה הזה, כבר התחלת להמאס עליי, אתה וכל מה שהיית עבורי.

סטן כבר לא סטן, ובכל זאת הוא הולך ברחוב ארוך כשהגשם מתחיל לרדת. הוא לא לבוש טוב מדי וקר בחוץ בשעות האלה של הבוקר, והרמזורים לא מתחלפים לטובתו. הוא מביט בשעון והשעה שש וארבעים, עוד עשרים דקות היום הבא יתחיל. מעליו יש שמיים כמעט שחורים, גוון עמום של אפור שלא ישתנה במשך היום. הציפורים מתבלבלות, לפעמים. חושבות שכבר לילה, בתוך הערב האינסופי שהחורף מביא איתו. טל עדין מכסה עלי כותרת של פרחים שצומחים על גדרות לאורך הרחוב. קבצנית שוכבת בהצטלבות לא רחוק ממנו ליד פחי האשפה, ומשאית זבל חולפת על פניו. סטן, שכבר לא סטן, בשמץ של מוזרות אפלה, חושב: אם המשאית תתבלבל ותיקח את האישה ביחד עם הזבל? 

   מכונית צופרת, הרמזור מתחלף. משאית הזבל לא לוקחת את האישה איתה, והוא חולף על פניה כעבור כמה רגעים. משהו במבט שלה נראה מת אבל היא חיה... ולרגע אחד קטן הוא חושב שהוא כמעט מזדהה. ליבו נצבט, כאב רגעי ולא אמיתי שיחלוף עוד מעט. ואז זה עובר.

   סטן שכבר לא סטן חיכה שנה והיא עברה. אי אפשר לראות את הכוכבים באור היום, רק את הירח שעדיין מחייך חיוך דק ועצוב. בבית הספר לימדו פעם שרואים אותו כשהשמש זזה במרכת הכוכבים, וזה למה הוא שמן לפעמים ולמה הוא רזה. הוא עוצר לרגע ברחוב כשמתחיל טפטוף, ולוגם לתוכו רגע ארוך של דממה. הוא חושב: כשהכל שקט אפשר לשמוע את הרעש. מכוניות, וצופר רחוק, וצליל האגזוז של משאית הזבל. תינוק בוכה בבניין שמצידו השני של הכביש, דלת של אוטובוס נפתחת.

   עולם שהיה לפני ויישאר אחרי, ולא יעבור, ולא יחלוף. אתה אוהב אותי עדיין? אני לא אודה גם אם כן. אני מבטיח לא להודות, ולא להשבר. כי בסופו של דבר אתה רק ציר קטן בלב שלי, ועם הזמן הוא יחליד וייפול. אני מתגעגע אבל פחות, ולא אכפת לי דבר, לא אכפת לי דבר.