זה אף פעם לא היה קשה מדי בשבילה, לחשוב. היא מצאה את עצמה חושבת יותר מדי, במיוחד לאחרונה, כשהחורף הגיע. היא אהבה להביט מבעד לחלון, לבחון את הטיפות שהתעגלו על הזכוכית, לראות את אדי נשימתה מתעבים בענן לבן על הזגוגית השקופה, שהוכתמה לפעמים בטביעות אצבעותיה. בחורף היא לא הייתה מנקה הרבה. היא גם לא הייתה אוכלת יותר מדי, או שותה. היא אהבה לישון בחורף, או לצפות בטלוויזיה, אבל יותר מכל, היא אהבה לחשוב. כי לכל אחד הייתה התרפיה שלו, והתרפיה שלה הייתה בינה לבין מוחה שלה, בין ארבעה קירות בלתי נראים שהרכיבו אותה. וזה היה פשוט כל כך לחשוב, פשוט כל כך לחלום, פשוט כל כך להאמין... שהיו רגעים שבהם היא כמעט ושכחה את כל מה שגרם לה להרגיש רע כל כך. המחשבות שלה לקחו אותה הרחק... והיא אהבה את זה. היא אהבה להיות בהרחק. היה שם שקט, והשקט הזה היה כולו שלה. כמו אדי הנשימה על זגוגית החלון, שגם הם היו רק שלה, והיא ידעה, שלמרות שעוד אנשים רבים עומדים עתה מול חלונותיהם בבית שלהם, אף אחד מהם לא מרגיש את אותו הדבר כשהוא מביט החוצה אל הגשם. היא הייתה מיוחדת. היא אהבה לחשוב.

   בחורף הקודם זה גם היה דומה, רק שבחורף הקודם היא זכרה יותר. היא שמה לב, בהבחנה משונה כלשהי, שעם כל שנה ושנה הזיכרונות ההם נמחקו ממנה כמו דיו שדוהה מעל דפים ישנים. לא, היה שם משהו עמוק יותר, משהו מרוחק יותר, שהיא הכירה... והמשהו הזה אמר לה, מעבר לכל ספק, כי הדיו הזה לא נמחק מהראש שלה; הוא רק חומק למקומות שהיא לא יכולה לראות. ואולי זה היה לטובה, כי לעת עתה היא הסתפקה בלהביט בצלקת הקטנה שעל כף היד שלה, וכמעט ולא לזכור דבר מהיום שבו נחרטה בה. היא זכרה, במעומעם, את הדם שנזל מתוך העור ונספג בבגדים; את קולה המבוהל; ואת המתנה, הפרס של אבא, מה שבא לפני החיבוק ואחרי הנשיקה, כשהוא אמר לה שהוא מצטער. כשאבא נפרד ממנה, אז. היא זכרה ריח של אבקת שריפה, ריח כבד ושחור שעמד באוויר באותו היום (לפעמים, כך האמינה, היא המשיכה להריח את הריח ההוא במשך כל חייה, ותמשיך להריחו עד יום מותה, ואולי גם אחריו), וזכרה צליל נפץ חזק. אבל זה היה הכל, והיא ידעה שפעם היא זכרה יותר... אולי מספיק כדי שהבעתה תצליח להשתלט עליה. והיא הייתה מוגנת, עתה, כשהזיכרונות חמקו ממנה, מתחבאים בנבכי הראש שלה, היכן שהיא שמרה על כל הדברים שהיה אסור לאף אחד לראות.

   אבל עתה החורף היה החורף החדש, והוא רק החל בסדרה של רעמים והתפוצצויות ברקים בשמיים. הרבה גשם, מעט ברד. הרבה טיפות על הזגוגית. אדי נשימה. תה חם, אספירין, כאבי ראש. הצלקת לפעמים בערה על כף ידה, כשהזיכרון רדף אותה בחלומותיה. לפעמים, כך הרגישה, היא כמעט הצליחה להירדם רק בתוך החלומות שלה... כאילו שהייתה ערה כל הזמן כשהכאב ההוא רדף אותה, ניצת בה כמו אש. ואותו הצליל, צליל נפץ, וריח של אבקת שריפה. אולי זה היה אותו הדבר שגרם לה לאהוב לבשל – כשריח האוכל בסירים היה מציף את הבית, היא כמעט ולא הבחינה בריח ההוא, השחור. הריח שאבא הביא איתו כשנפרד ממנה. ולעזאזל, היא כל כך רצתה להיזכר, כל כך רצתה להניח את ידיה על היום ההוא, ללטף את הפנים החיוורות של הילדה בת החמש שהייתה אז, לאסוף אותה בזרועותיה, לנשוק על לחייה, וללחוש לה שהכל יהיה בסדר. לתת לילדה הקטנה ההיא משהו להיאחז בו, כי ביום ההוא היא הייתה לגמרי לבדה.

   הכל היה בסדר, פחות או יותר. אפילו היה לה צעצוע חדש. היא קיבלה אותו אחרי שקראה את המודעה הקטנה בעיתון, ונזכרה שהיא ראתה את אותו הדבר גם אצל הרבה אנשים אחרים. נגן מוזיקה קטן, איכותי וכסוף. הוא הגיע עם אוזניות שחורות וקטנות שתאמו בדיוק את מידות אוזניה. זה עלה לה רק ארבעים דולר במקום מאה עשרים, ונציג השירות שענה למספר שאליו חייגה הבטיח לה שהיא תוכל לשים בו לפחות אלף שירים שונים. זה הרשים אותה, בהתחשב בעובדה שמלאי המוזיקה שלה הסתכם בשלושה דיסקים שנחו על המדף בסלון. היא לא ידעה כיצד תצליח להעביר את השירים אל הנגן, אבל הניחה שהיא תוכל לדאוג לכך איכשהו. המחשבה על כך שכל השירים שהיא הכי אוהבת ילוו אותה לכל מקום בתוך מכשיר שהסוללה שלו הייתה אפילו נטענת, מכשיר קטן וכסוף, הייתה כמעט מהממת. ואחרי הכל, היא לא הייתה ילדה עדיין, עמוק בתוכה? זו לא הייתה רוחה של אותה ילדה בת החמש שעדיין הריחה את אבקת השריפה מהיום שבו אבא הלך לדרכו בענן אדום שהשפריץ על הקיר האחורי של הבית הישן שלהם אז במנהטן? ובכן, היא לא ידעה... וכל מה שהניע אותה הלאה היה הרצון הברור לעמוד מול החלון ולשמוע את השירים שלה. היא רק תצטרך למצוא דרך להעביר את הדיסקים המחורבנים לתוך מלבן הפלסטיק ההוא שהאוזניות יצאו ממנו... והכל יהיה בסדר. כן, הכל יהיה בסדר גמור. היא תוכל לעמוד מול החלון ולצפות בגשם ולשמוע את המוזיקה רק באוזניים שלה. זה ירגיש ממש כאילו השירים נכתבו בעבורה.

   טוב, את עניין הדיסקים היא פתרה במהירות. היא אספה את קופסאות הפלסטיק מהמדף, מנערת מעליהן את האבק, ותחבה אותן לשקית. אחר כך היא לקחה חמישה דולרים מהארנק שלה, דחפה לכיס המעיל שלה את הנגן החדש שלה – עם האוזניות, כמובן, אחרי שהסוללה הייתה טעונה במלואה, אחרת הוא היה חסר שימוש – והלכה לבית משפחת ריינהארט, שהיו השכנים שלה. ג'ו ריינהארט, שהיה נער בן שבע עשרה, לא התנגד כשהיא ביקשה ממנו, במילים עדינות, "להכניס את הקופסאות האלה לתוך הדבר עם האוזניות". והיא צפתה בו פותח את הקופסאות, האחת אחרי השניה, ומחבר מעין חוט חשמל למחשב שלו, ומשהו בתוכה כמעט קפץ במחאה כשראתה אותו עושה זאת, כמעט דרש ממנו להפסיק, כדי לא לקלקל. אבל אחרי פחות ממחצית השעה הוא נתן לה את הנגן שלה, וחייך לעברה, והיא נתנה לו את השטר שלקחה איתה, והוא אמר שהיא לא צריכה, וחייך, והיא אמרה שהיא מתעקשת, אז הוא הסכים (בלית ברירה, כמובן. ילד כמו ג'ו ריינהארט לא ייקח כסף בעבור מטלה כה פעוטה.)

   ואז השירים שלה היו בתוך הדבר עם האוזניות שהיא שילמה עליו ארבעים דולר, והיא יכלה סוף סוף ללכת ולעמוד מול החלון ולשמוע את השירים שלה. כל מה שהיה חסר עתה היה הגשם... והיא הניחה שהוא לא ימאן להגיע. במוקדם או במאוחר הוא היה מוכרח להכות שוב – זה היה החורף, והחורף בלורס היה קר ונוקב. היו ימים שהיו קרים כל כך עד שהיא כמעט והאמינה שהיא מסוגלת לראות את עצמותיה בולטות מעל עורה – והגשם, שהיא ציפתה לו כל כך, היה חייב להתחיל ולרדת. היא חשבה שאם הוא לא יגיע בקרוב, היא תשתגע.

   במשך חמישה ימים היא ישבה על הספה, המכשיר המרובע בין אצבעותיה, עיניה נעולות על המסך המרובע, שהחלון מאחוריה השתקף בו. אוזניה המתינו לבוא הרעם. היא אפילו השאירה את זכוכית החלון פתוחה כדי שתוכל לשמוע אותו מהמרחקים, למרות שלא היה בכך צורך. היה בה חוש מיוחד לגשם, היא ידעה. ובכל זאת, היא העדיפה שהחלון יהיה פתוח, לכל מקרה. ובמשך חמישה ימים היא לא שמעה דבר מלבד לציוץ של ציפורים רחוקות וצפירות של מכוניות שנסעו לאורך הכבישים של לורס המערבית – היכן שהעוני והעושר היו נפגשים האחד מול השני בהצטלבות הרחובות טרפסולד ו-ווטסון, במקומות שבהם יכולת לראות אנשי עסקים לבושים בחליפות חולפים על פניהם של קבצנים. וזה היה בסדר, איכשהו, כי אף אחד לא הכיר דרך אחרת. כשאתה נולד לתוך משהו, אתה לומד את החוקים שלו עוד לפני שאתה פוקח את עיניך. ואז כבר מאוחר מכדי להתלונן.

   ובכן, בערב היום החמישי (היא כמעט התחילה להאמין שהחורף משחק איתה משחקים) היא שמעה את הרעם הראשון. התחזית בטלוויזיה הבטיחה שבועיים ארוכים של סערות, ואיש לא היה מאושר יותר ממנה, כשהחזיקה את מכשיר הקסמים שלה ביד. כשהחזיקה אותו, הרגישה כמעט אלוהית, ועתה, הגיע הרגע שחיכתה לו כל כך הרבה. כמה טוב זה יהיה, לשמוע את השירים ולהסתכל בטיפות המים שזולגות על הזכוכית כמו דמעות! או להביט בברקים, הרחק ממנה, מתפוצצים בשמיים. היא לא תכננה לצאת מהבית בכלל בשבועיים הקרובים. סערות אמנם היו אחד התחביבים שלה, אך היא העדיפה אותם מאחורי זכוכית. זה היה כמעט כמו לצפות בהן במוזיאון.

   וזה היה כמעט בסדר. לפחות לפני שהיא התחילה להיזכר. זה היה כמעט בסדר.

   הגשם החל לרדת באותו היום כמה רגעים לפני השקיעה, כשהשמיים היו לא יותר מתערובת מעורבבת של כחול כהה וארגמן. הדמדומים היו אפלים, נוגים, כמעט כמו בכל ערב. אבל הערב ירד גשם, וענני הסערה, שהוארו בברקים מדי פעם, נצבעו גם הם ברקע השמיים. היא תחבה את האוזניות לאוזניה, מתעלמת מהאותיות הקטנות על כל אחת מהן שסימנה לה אם היא שייכת לאוזן ימין או שמאל. אצבעותיה רעדו כשהיא לחצה על הכפתור העגול, הגדול, עם המשולש עליו. בחוברת ההוראות היה כתוב ללחוץ לחיצה ארוכה. היא קראה את החוברת הזאת שוב ושוב במהלך הימים האחרונים, כשחיכתה לגשם. ועתה, מביטה באור הירוק שמילא את המסך, הרגשה משונה הציפה אותה: תערובת של התרגשות והנאה ואפילו אימה. רגשות שהיא כמעט ושכחה, כשהשנים חלפו והזיכרונות התקהו. דברים צפו בה מחדש לרגע אחד, כאילו שהביטה בנגן החדש שלה מבעד לעיניה של נערה המגלה לראשונה כי היא צריכה להתחיל ללבוש חזייה, בעודה עומדת מול מראה גדולה. ואז היא לחצה שוב על הלחצן העגול, הגדול, וקפצה בבהלה כשהצלילים מילאו את אוזניה. הו אז היא נשמה עמוקות, ליבה הולם בפראות, וחייכה חיוך קטן של ניצחון. ידה הפנויה סידרה מבלי משים את שיערה. משהו בה אמר לה שהיא צריכה להיראות טוב, עכשיו כשהכל מסודר. ולמעשה, היא נראתה כמעט מצוין, ברגעים ההם. כמעט מאושרת, לרגע אחד. וכשהמוזיקה הכתה באוזניה, עיניה מביטות בטיפות מים קטנות שהחלו להכות על הזכוכית מולה, היא כמעט וגם לא הריחה את הריח ההוא. הריח השחור של אבא.

   השיר ששמעה בעודה עומדת מול החלון היה של הביטלס, אחד האהובים עליה. היא שמעה את ג'ורג' האריסון מספר על הגיטרה שלו, שבוכה חרישית. המילים היו רכות, נעימות. הן הזכירו לה רגעים עתיקים שנשמרו בזיכרונה כמו כד חרס. ובעודה מביטה החוצה, אל החשיכה הלילית של הגשם הראשון מזה שבוע, היא התחילה להרגיש בזה בא. בהתחלה זה היה כמעט בלתי מורגש, כמו ליטוף של מטפחת משי על העורף... אבל זה עדיין היה שם, והיא ידעה עוד מההתחלה שזה לא היה בסדר במיוחד. היה משהו לא בסדר שהיא התקשתה להסביר... והיא הניחה שזה יחלוף במהרה, שזה רק השילוב של המוזיקה והגשם וההתרגשות והנפש הלא כל כך בריאה שלה. וכל שעשתה היה להמשיך ולהביט מבעד לחלון, עומדת בביתה החשוך שהואר לפרקים באור הברקים שבחוץ, פניה נצבעות לבן בניצוצות הלילה... ולשמוע את השיר מתנגן.

   אני מביט אל העולם ומבחין שהוא מסתובב, המילים הדהדו באוזניה. טיפת מים גדולה נחתה על הזגוגית מולה, ונמרחה מטה, כמו טיפת זיעה על מצח של ספורטאי אחרי ריצה ארוכה. היא חשבה על משהו אחר, כשהביטה בה, משהו שחלף בה בפעם הראשונה מזה חורפים רבים. אבל היא לא רצתה להודות בזה, ואולי לא ידעה בדיוק מה היה הדבר – ולכן התעלמה ממנו, כשהמוזיקה המשיכה להתנגן. בזמן שהגיטרה שלי בוכה חרישית.

   לאט לאט, היא הרגישה כיצד עיניה נעצמות. אבל גם אז היה משהו לא בסדר, משהו שהיה מעוות ובלתי נתפס ובלתי אפשרי – והיא הבינה אותו כמעט מיד: היא עדיין הביטה מבעד לחלון. בעיניים עצומות. זה הרגיש כאילו שהעפעפיים שלה היו שקופים, כמו שמשה של מכונית. אבל עפעפיים לא היו שמשות, ואנשים לא אמורים להמשיך ולראות גם כשעיניהם עצומות, נכון? ומלבד זה, הטיפה ההיא, טיפת המים ההיא שגלשה במורד הזכוכית... היא הזכירה לה משהו, היא הזכירה לה משהו שהיא פחדה לזכור, משהו שהיה כמעט –

   אבא

        -  בריח אבק השריפה ההוא. ובבהלה משתקת היא מיהרה לתלוש את האוזניות החוצה מאוזניה, משתיקה את המוזיקה באחת, ופקחה את עיניה. הגשם עדיין ירד בחוץ, וברק לבן סינוור אותה, מעוור את מבטה לרגע אחד ארוך שלאחריו העיוורון הפך לכתם ירוק ששינה צבעים שוב ושוב.

     אני מביט בכולכם, צופים באהבה היֵשֶנה שם, בזמן שהגיטרה שלי בוכה חרישית, האוזניות המשיכו לנגן בכף ידה, והיא שמעה אותן באופן חד, מרוחק. היא סגרה עליהן את אגרופה, כאילו שהיה בהן משהו שהטריד את שלוותה. והרי שזה היה השיר האהוב עליה ביותר, לא? היא הייתה אמורה ליהנות לשמוע אותו. ובכל זאת, הוא הפחיד אותה. אבל הרגעים חלפו, וכעבור דקה ארוכה היא מצאה את עצמה משתוקקת לחזור לשם שוב, למקום שבו עצמה את עיניה אבל המשיכה לראות. זה הרגיש לה כמעט כמו קסם. היא הרגישה נעלית. למעשה, היא חשבה שהיא אפילו מכושפת. וזה היה באמת מיוחד. אבא היה מתגאה בה.

   מבלי שהייתה מודעת לכך, מסונוורת עדיין מאור הברק, היא פתחה את אגרופה ותחבה בחזרה את האוזניות לאוזניה. השיר שהתנגן עתה היה עדיין של הביטלס, הרצועה הבאה מאותו האלבום. היא גילתה שהיא חדלה מלרעוד פחות או יותר באותו הרגע שבו היא שבה והביטה אל מחוץ לחלון. היה משהו כמעט מהפנט במים ובברקים ובאופן שבו הרצפה רעדה כשהרעמים התפוצצו בשמיים. והמוזיקה... המילים...

   היא לא נערה שמתגעגעת הרבה, המילים לחשו באוזניה. והיא חשבה: אני מתגעגעת. אני מתגעגעת כל הזמן. וכשהמשיכה להביט מבעד לחלון, מחפשת בעיניה אחרי הברקים שבאופק, אחד התפוצץ מולה בקו כחול וחשמלי. נשימתה נעתקה. עיניה מצמצו, ונשארו סגורות. הפעם, היא לא הצליחה לראות דרכן, והיא הרגישה טוב יותר. קסם או לא, מכושפת או לא, היא העדיפה שלא לראות כשעיניה סגורות, וזה הכל.

   היא מכירה היטב את מגע המשי, אוזניה שמעו. כמו לטאה על שמשת החלון. היא אהבה את השיר הזה. והיא הייתה בטוחה, עמוק בתוכה, שגם אבא היה נהנה לשמוע אותו. היא פקחה את עיניה שוב, מביטה בטיפות שהתנפצו על החלון, בוחנת במבטה את אדי נשימתה שכיסו את הזכוכית. היא שלחה את אצבעה קדימה, נוגעת לא נוגעת בזכוכית הקרה, ובסופו של דבר ציירה לב קטן באצבעותיה במקום שבו נשימתה ציירה ענן לבן על החלון. היא חייכה, חיוך עצוב, ודמעה גדולה זלגה מעיניה מטה אל שפתיה, שם היא נקוותה, צובעת את לשונה במלח. וזה היה הכל.

   באותו הלילה, זה היה הכל.

למחרת הגשם התחיל מוקדם יותר, בשעות הצהריים המוקדמות. היא התעוררה מוקדם בבוקר, נגן המוזיקה מתחת לכרית שלה, והדבר הראשון שעשתה היה לוודא שהוא עדיין שם. היא חייכה כשליטפה אותו כאילו שהיה גוש זהב. בבושה מסוימת היא רצתה לומר לו בוקר טוב, כאילו שהיה חי או נושם או חלק ממנה. היא כמעט אהבה את חתיכת הפלסטיק ההיא. היא אהבה את ההרגשה שהוא נתן לה, כשעמדה מול החלון. זו הייתה חוויה מדרגה אחרת לגמרי. היא לא הבינה כיצד יכלה, במשך כל כך הרבה חורפים, פשוט להביט החוצה אל הטיפות בלי לשמוע שום דבר ברקע. היא נזכרה, לרגע אחד, בהרגשה הרדופה ההיא של לראות מבעד לעיניים עצומות: הרגשה חדה, בלתי מתפשרת, של ריחוף במקום אחר. למעשה היא הייתה בטוחה שהיא אכן הייתה במקום אחר, שנראה אותו הדבר. אבל במקום ההוא היא ריחפה, לא עמדה מול החלון בבית שלה, והמקום ההוא היה רע; הוא היה עתיק. ואבא היה בו.

   אבא, אבא המסכן.

   היא אפילו לא שתתה את הקפה הרגיל שלה באותו הבוקר – רק קמה וישבה על הספה והביטה בהשתקפות החלון על המסך שאחזה בכפות ידיה, מחכה לשמוע את הרעמים באופק מבעד לזכוכית הפתוחה. בסופו של דבר, הגשם התחיל לרדת. והמוזיקה הגיעה יחד איתו כשהיא עמדה וצפתה בטיפות. היא בכתה שוב, שתי דמעות גדולות הפעם. אחת מהן התפוצצה על הרצפה. היא לא הבחינה בכך.

   כעבור שעה ארוכה, עיניה החלו להיעצם. בהתחלה היא ניסתה להלחם בכך – כל גופה דרש ממנה להלחם. הזיכרון של התחושה ההיא, הרדופה, לא היה משהו שהיא רצתה להכיר שוב. עפעפיה נלחמו איתה, מרצדים מעלה ומטה. פיה היה פעור בזוית מוזרה. היא ניסתה לשלוף את האוזניות החוצה, אבל ידיה היו כבדות, כבדות... ובסופו של דבר, עיניה נעצמו.

   עיניה נעצמו והיא הביטה דרכן אל מחוץ לחלון. השמיים היו אפורים עדיין, וגינת ביתה הייתה אותה הגינה – אך היא הבינה מה היה שונה עתה. היא לא עמדה מול שום חלון – היא עמדה שם, בגינה שלה. היא ידעה זאת מיד כשגילתה שהיא לא רואה את הטיפות על הזגוגית, והרגישה איך רסיסים של מים נוחתים על זרועותיה ופניה.

   האוזניות, היא חשבה, הן יירטבו מהגשם. אבל כשניסתה למשוך אותן החוצה, גילתה שהן לא היו שם. המוזיקה המשיכה להתנגן, אבל הייתה מרוחקת... כאילו ששמעה אותה מתחת למים, או גרוע מכך: בתוך ארון מתים.

   הבהלה הגיעה כמעט מיד, ואיתה התקף החרדה הראשון. היא לא סבלה מהם כבר למעלה מחצי שנה, אבל הפעם הפחד היה כל כך פתאומי שהיא אפילו לא הספיקה להתמודד איתו. זה היה כמו להיות נעולה בתוך מרתף חשוך, בלי שום אפשרות להדליק את האור. היא חשה כחולמת חלום שאי אפשר להתעורר ממנו. האימה הייתה נוקבת: היא הרגישה כיצד ליבה מאיץ ומאיט לסירוגין, ועורה מתכסה בזיעה יחד איתו. כפות ידיה עיקצצו. היא רעדה, וכל תא בגופה בישר לה את אותו הדבר: את עומדת למות. אבא כאן, ואבא יסיים את מה שאבא התחיל. אבא אהב אותך, אבל לפעמים, הוא היה משתגע. וכשהוא משתגע, זה אומר שהגיע הזמן לקפל את הרגליים ולברוח. רוצי מכאן, אליזבת. רוצי מכאן עכשיו. תוציאי את האוזניות המחורבנות מהאוזניים שלך ותסגרי את החלון המחורבן ורוצי מכאן עכשיו כי אבא חוזר!

   כמתוך חלום, היא מצאה את עצמה מגששת בגשם אחר אוזניה, מנסה לשלוף מהן את חתיכות הפלסטיק השחורות ההן. היא לא הרגישה אותן, אבל הניחה שאם תתאמץ מספיק, אולי אליזבת העומדת מאחורי החלון תעשה את זה באמת. היא גיששה באוזניה ובראשה ובידיה, מביטה סביבה, מגלה לתדהמתה שביתה הפך לבית הישן שלהם, כשרק היא ואבא ואמא גרו בו, הבית הקטן עם הגינה הגדולה והמריצה שבחצר והדשא והפרחים –

   דמות משונה, כפופה, הופיעה לפתע במרחק. עיניה של אליזבת ננעלו עליה מיד. הדמות אחזה בחפץ מבריק כלשהו. די היה במבט אחד כדי שאליזבת תבין במי היא צופה.

   אבא.

   ברכיה ננעלו והיא נחתה מטה על הדשא הרטוב. היא נאנקה, רוק ניתז מפיה, ואי שם, במרחק, הגיטרות של הביטלס צרחו שהאושר הוא כמו רובה חם. היה בה דחף משונה לקום ולרוץ לקראת הדמות הכפופה, הצולעת. היא חשה כל כך הרבה אהבה באותו הרגע. אבל הפחד היה כבד מנשוא.

   את חולמת, היא חשבה, צורחת בתוך ראשה. זה רק חלום, כמו בכל הסיפורים הטובים. את נמצאת עכשיו בבית, במיטה שלך. זה אמצע הלילה. יש גשם בחוץ, אבל את במיטה שלך, והכל בסדר. את יבשה. אבא מת מזמן, את רק אוהבת לחשוב עליו כל הזמן. ועכשיו את חולמת. תכף תתעוררי, והכל יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר גמור, כי-

   אליזבת, עדיין על ברכיה, המשיכה להביט אל האופק שממנו הגיח אבא שלה, לבוש במעיל שחור וכבד. החפץ שהחזיק בידו היה פותחן שימורים, זה היה ברור לה לחלוטין. ראשו היה מושפל אל האדמה. הוא לא הבחין בה. עדיין לא, בכל אופן, וזה היה מצוין. אם הוא היה מבחין בה, כך הצליחה לשער, המצב היה רע מאוד... וכשהרימה את ידה הימנית, מביטה בצלקת שנחרטה עליה בימים ההם, היא חשבה שבעוד רגע העור ייקרע והדם יתחיל לנזול שוב. הגשם ישטוף אותו.

   "אני רוצה להתעורר," היא מלמלה, קולה שבור. והדמות במרחק קפאה במקומה.

   דמה של אליזבת כמו החל לזרום בכיוון ההפוך בעורקיה. היא הרגישה כשוקעת בחול טובעני. עיניה היו כבדות. והיא חשבה: בבית שלי, אני עומדת מול החלון וחולמת את כל זה. זה לא באמת קורה.

   אז, קול מרוחק לחש בקרבה: אז למה את כל כך פוחדת?

   והיא השיבה, בינה לבין מחשבותיה המבוהלות ביותר, היכן שכל פחדיה וחלומותיה הגרועים ביותר התאחדו לפקעת שחורה אחת: כי אם אתה לא מפחד, סימן שאתה כבר מת.

   הכאב בכף ידה היה אקזוטי, כמעט בלתי אפשרי. היא התקשתה להניע אותה. עיניה, נעולות על אביה שקפא במקומו במרחק, סירבו למצמץ. הן החלו לצרוב, אך היא לא יכלה להניע אותן. טיפות גשם גדולות שטפו את הצריבה מדי כמה רגעים. השניות שבהן הביטה בו נראו לה כמו הנצח. וברכיה, נעולות עדיין, החלו לרעוד גם הן. היא ידעה שיחלפו רגעים ספורים לפני שהוא ירים את ראשו, והיה עליה לחמוק משם מיד... לברוח משם, לחזור הביתה, לכל הרוחות, לחזור הביתה ולא לרצות להיזכר בדבר יותר לעולם, כי הזיכרון חד וחי כל כך, והחלומות, הו, החלומות מרגישים כל כך מפלצתיים.

   האושר הוא רובה חם, היא שמעה הרחק מסביב, ותהתה אם אביה שומע את המילים ההן גם הוא, אולי מניע את רגלו לפי הקצב, אולי מחכה לרגע של שקט... והמחשבה הייתה מציאותית עד כאב, כשראשה אמר לה, בלא טיפה של רחמים, כי היא עומדת בביתה וצופה בכל חלומות הבעתה שלה מתגשמים לנגד עיניה מבעד לחלון. אז אביה החל להרים את ראשו מהאדמה, והפחד להביט בעיניו היה עז כל כך – היא חשבה שהיא תתפוצץ לאלפי רסיסים – עד שנשימתה חדלה מלנשוף בריאותיה. אז היא הצליחה לעצום את עיניה, דמעות פחד מתערבבות עם הגשם ששטף אותה, וגילתה שעיניה נפקחו ושבו להביט אל מבעד לחלון. היא עמדה בביתה... והביטה החוצה אל הסערה שהלכה והתערבלה. היא הסתובבה במקומה. שלחה את ידיה לאוזניה. חשה בפלסטיק המתהדק תחת אצבעותיה, ושלפה את האוזניות החוצה. אבא לא היה שם. הוא היה הרחק, בעולם האחר.

   אבא היה בעולם שמחוץ לחלון, אבל היא הייתה בבית. והיא הייתה מוגנת. היא רק חלמה את הכל, כך ידעה. חלמה את הכל ותו לו. אבל כשהביטה מטה, אל הרצפה, בוחנת כבדרך אגב את רגליה הרועדות עדיין, היא חשבה שהיא שומעת את השטן עצמו מצחקק באוזניה. והבעתה הייתה כה חריפה עד שהיא כמעט וצחקה בטעות.

   כפות רגליה היו מלאות בבוץ ובמים. חתיכות דשא הקיפו אותה, מוכתמות בבוץ. הג'ינס בברכיה היה כהה מעפר לח, כאילו שנטבלה בתוך שלולית. ברכיה פעמו... פעמו... בכאב שהלך ודהה. בסופו של דבר, הוא כמעט ונעלם.

   בעיניים פעורות היא הביטה אל החלון. הגשם המשיך להכות בו, אך לא זה היה הדבר אשר גרם לה לצרוח. זה היה משהו אחר, שרדף את הזגוגית לרגע אחד בלבד. היא סירבה להאמין בו. הצרחות שלה היו רק זכר למשחית.

   טיפת דם גדולה נמתחה לכל אורך החלון, צובעת שביל אדום על הזכוכית. הטיפה התעקלה, הסתובבה, התחברה עם טיפות מים שהקיפו אותה. צבעה הפך לורוד. השביל הארוך נמחק כשהרוחות נשפו אותו משם, מכסות אותו במים נקיים. לרגע אחד היא חשבה שהטיפה ההיא קורצת לה... ואז היא נעלמה כליל.

   אליזבת צרחה עד שלא יכלה עוד. ואז נפלה שוב על ברכיה ופרצה בבכי. מאחוריה, על הספה, האוזניות זימרו בצליל דק: אני יודע שאף אחד לא יכול לפגוע בי. הו, הו יה.

   האושר הוא רובה חם.

אבל היא לא יכלה להתנגד, וכשהגשם קרא לה לצפות בו – היא כמעט יכלה לשמוע אותו לוחש לה, וכמובן, בלחישתו הוא ביקש ממנה גם להביא את השירים שלה איתה – היא לא יכלה שלא להסכים. זה היה חזק ממנה. זה היה מטורף, כמובן, אך האמונה כי כל זה הוא חלום אחד גדול... היה די בכך כדי להרגיע אותה. גם עניין הבוץ לא היה בעייתי מדי. היא השוותה את עצמה לסהרורית, והאמינה שהיא הולכת תוך כדי שנתה – או תוך כדי ההיפנוזה, או הטראנס, או מה שלא היה הדבר ההוא – אל הגינה שלה, שם היא נופלת על ברכיה בדיוק כמו בחלום ההוא. היא הניחה שהכל אפשרי. היא אפילו חיפשה בספרים שבביתה על התופעה, ונשמה לרווחה כשקראה שלמעלה מעשרה אחוזים מהאוכלוסייה הולכים בשנתם. וחוץ מזה, היא כמעט התרגלה למחזות שצפתה בהם, למרות שהייתה מבועתת מהם בכל פעם מחדש. הדיוק בהם היה כמעט מחריד: כל פעם הייתה זהה לקודמתה. משבי הרוח, הטיפות, האופן שבו ניסתה למשוך החוצה את האוזניות מאוזניה, בידיעה שלא תצליח... אביה המתקרב. אלה היו רק השירים שהתחלפו ברקע מעליה, צובעים אותה בגוונים אחרים של התרגשות.

   במשך היומיים הבאים זה חזר על עצמו פעמיים, פעם אחת בבוקר היום הראשון ופעם שניה בערב היום השני, כשהדמדומים שוב צבעו את העולם בכחול וארגמן. בשתי הפעמים היא חזרה כשרגליה וברכיה מוכתמות בוץ וצפתה בטיפה אחת של דם נמתחת לאורך הזכוכית, ואז נעלמת. ובכל פעם שבה הלכה להתקלח, לרחוץ מעלייה את הטינופת שהביאה איתה מהעולם האחר שמעבר לחלון, זה הרגיש כאילו שהיא כמעט שוכחת. היא תמיד הצליחה לחזור חזרה ברגע שבו אביה הרים את מבטו, ובמקום מסוים, כל התהליך היה ברור: היא עמדה מול החלון, צפתה בגשם, שמעה את המוזיקה שלה... ואז הגבול בין העולם שבו עמדה לבין העולם האחר נפער, והזיכרונות שלה דחפו אותה פנימה כמו מבעד לדלת. הסקרנות הטריפה את דעתה בכל פעם מחדש. היא כמעט ולא יכלה להתנגד. היה בזה משהו כמעט ממכר, באימה. משהו כמעט מתוק.

   ובכל פעם אביה הופיע מחדש, כפוף וצולע עם פותחן השימורים המבריק בידו, פוסע לקראתה, פוסע, פוסע... ונעצר כשהיא נופלת על ברכיה וממלמלת חרישית את אותו המשפט: "אני רוצה להתעורר". היא הייתה נמלאת בתחושה המשתקת ההיא כמו בפעם הראשונה גם בשתי הפעמים האחרות. ההבדל היה פשוט: החזרה הביתה הייתה קשה יותר מפעם לפעם... והיא נחרדה לחשוב שבסופו של דבר לא תוכל לחזור בכלל. היא אהבה את העובדה שיכלה לבקר שם, להיות קרובה לאביה. לצפות בו, כמעט לראות את פניו... ולברוח בחזרה, לפני שיבחין בה וזעמו יתעורר בו שוב. הזעם של האיש שהיה בתוך אבא, בימים ההם. האיש שרצה להרוג אותה, ולפעמים השתלט על אבא. פעם היא זכרה מה גרם לזה לקרות – הרופאים נתנו לזה שם – אבל הזיכרון אבד בנבכי ראשה, יחד עם כל היתר שכבר הוזכרו. היא הייתה מוצאת את המסמכים בביתה לו הייתה מחפשת, אך היא לא טרחה להקדיש לכך מחשבה. היא העדיפה להתמקד בעיקר ולא בתפל, כמו שאמה הייתה אומרת, לפני שאבא הרג גם אותה.

   למרבה הפלא, הסיבה שבגללה אמא נרצחה הייתה פשוטה וגלויה בעיניה של אליזבת כל הזמן. היא אפילו לא טרחה להרהר בה מרוב שהייתה גלויה. ובעצם היה זה הדבר היחיד שהיא הייתה מודעת אליו לחלוטין, כשכל היתר היו מכוסים בשכבות כבדות של אבק: אמא גרמה לאבא לכעוס. אבא אמר שאמא זונה מזדיינת. שהיא הולכת עם אחרים, עם השחורים. שהם נותנים לה חצי דולר כדי שהיא תמצוץ להם. אליזבת זכרה את הקולות האלה היטב, לצד קולות הסטירה. ואז פותחן השימורים, שננעץ בליבה של אמה ביום ההוא בספטמבר הישן לפני כל כך הרבה שנים. והיא ידעה דבר נוסף: אמה לא הייתה זונה. היא מעולם לא הלכה עם אף גבר אחר מלבד אביה. אבל האיש שבתוך אבא חשב אחרת, כשהוא השתלט עליו. ויום אחד הוא השתלט עליו מספיק כדי שיהרוג אותה, וזה היה הכל.

   הו, זה היה הכל. אבל הזיכרון כאב, ולמרות שהיא לא חשבה עליו מעולם, הכאב אכל בה ללא הפסקה. הוא היה שם כל הזמן, כמו ריח אבקת השריפה ההוא, שהגיע כשהאיש שבתוך אבא החליט שנמאס לו מהכל.

   בכל אופן, היומיים האלה היו מאחוריה. ולו הייתה יודעת מה היה קורה לאחריהם, אולי היא הייתה זורקת את נגן המוזיקה שלה לכל הרוחות ומסתפקת בדיסקים שהיו מונחים על המדף. סביר להניח שלא הייתה עומדת מול החלון עוד לעולם. אבל היא לא יכלה לדעת, וכשהיום ההוא הגיע -  היום שבו היא לא הצליחה לחזור – הגבול שבין החיים למוות היה דק כמעט כמו נייר. והוא הגיע מהר מכפי שציפתה, סוער מכפי שציפתה. והיה משהו חי שם, משהו כל כך עז וחד, שהיא התקשתה להאמין. זו הייתה הפעם השניה בחייה שבה פחדה כל כך, הפעם השנייה והאחרונה – והחרדה אז הייתה לא רחוקה מתשוקה. לא רחוקה בכלל.

   זה קרה בפעם הרביעית שבה היא ניסתה את השילוב של המוזיקה והגשם. בעיני רוחה זה לא היה יותר מהרגל נחמד – לצפות במים, לשמוע מוזיקה... להתלכלך בבוץ רפאים כלשהו, שנשטף במים ובמכונת הכביסה, ולתרץ אותו בסהרוריות מוזרה כלשהי. גם טיפת הדם ההיא על החלון, ובכן, זה לא היה יותר מהדמיון שלה. היא הניחה שאם היא מסוגלת לשקוע בטראנס כשהיא צופה בטיפות מים ובסערה ובברקים, היא בטח יכולה לדמיין קצת צבע אדום. באיזשהו מקום, היא חשה רק ההרגל שגרם לה לראות את הצבע ההוא – הדם ההוא – הרגל שנדבק בה אחרי פעם אחת בלבד. אבל עמוק יותר בתוכה היא ידעה היטב שהדם היה שם בדיוק כפי שהבוץ לא הגיע מהגינה שלה... והיכולת שלה לומר לא הייתה זהה ליכולת שלה להצמיח כנפיים. היא רצתה להיות שם, קרובה לאביה, וכל העולם יכול להתהפך. רק לראות את עיניו, בפעם האחרונה.

   השיר שאליזבת בחרה לשמוע הפעם היה 'סוף העולם' של סקיטר דיוויס, והיא שמעה אותו כשהלילה ירד והברקים הראשונים באותו היום התחילו לצבוע את השמיים בצבעים חשמליים. ריח הגשם חדר לאפה מבעד לחלון הפתוח, והיא מיהרה לסגור אותו. מי ידע מה עלול היה להכנס דרכו? אולי יתושים, או צרעות, או אולי ידו של אביה, אוחז בפותחן השימורים-

   היא סילקה את המחשבה מראשה, עדיין מודעת למציאות, וטרקה את הזכוכית בעדינות. כעבור כמה רגעים הריח התפוגג, והיא נותרה לעמוד בביתה החשוך, אישה קטנה מול חלון גדול, האוזניות פועמות באוזניה.

   אליזבת עצמה את עיניה כשהמוזיקה לקחה אותה הרחק משם. ההרגשה הייתה מוכרת – כמו ריחוף ואחריו נפילה. הייתה דממה ארוכה, כמעט מוחלטת, שבה היא כמעט ובקושי שמעה את המוזיקה באוזניה, כאילו שעברה בתוך מנהרה אטומה. ואז הצלילים התחדשו, והיא עמדה מחוץ לחלון הבית שלה, במקום שאליו צפתה מדי יום ביומו. הרוח הכתה על פניה, ברק התפוצץ מולה. ומים התיזו על עורה בטיפות קרות, דוקרות.

   באופן טבעי היא שלחה את ידיה לאוזניה, כמו מוודאת שהאוזניות באמת אינן שם. אבל כשאצבעותיה התהדקו סביב הפלסטיק שהשמיע את הצלילים, היא הרגישה ניצוץ של פאניקה דוקר בחזהּ. משהו השתבש; היא ודאי המשיכה לעמוד מול חלון הזכוכית, ועוד לא הגיעה למקום ההוא. היא ניסתה לעצום את עיניה שוב, אבל שום דבר לא השתנה. הרוח הכתה בה, עדיין, והגשם כבר התחיל לנזול מטה מסנטרה. היא הייתה שם, כן, אבל גם האוזניות שלה היו שם.

   היא משכה אותן החוצה מאוזניה ושמעה כיצד המוזיקה מתפוגגת. רוח קרה נשבה ושרקה בתוך ראשה. צמרמורת כיסתה את עורה כמו שברי זכוכית.

   מהר, לפני שזה יתקלקל, היא מצאה את עצמה חושבת באופן כמעט היסטרי, ומיהרה לתחוב את הנגן שלה לכיס המכנסיים. האוזניות ביצבצו החוצה, והיא תחבה אותן פנימה, גם הן. זה נתן לה הרגשה טובה, של ביטחון. היא התפללה להרגיש את אותו הביטחון גם הוא.

   אליזבת עמדה קפואה במקומה, עיניה נעולות על קו האופק הרחוק. שורה של מנורות רחוב דלקה במקום שממנו הגיח אביה בכל הפעמים הקודמות, והיא ידעה שהוא מתקרב. היא תוכל לראות אותו בזכות המנורות. היא תהתה כיצד ייראה באור הצהוב, והאם הפעם תצליח להביט בפניו מבלי לברוח חזרה לביתה. ואז מחשבה חדשה, מסויטת, עלתה במוחה: אם אצליח לחזור.

   היא עצמה בחוזקה את עיניה, שפתיה בין שיניה, מתפללת למצוא את עצמה שוב בבית. היא הבטיחה לעצמה שבפעם הבאה שבה תביט ברגליה מוכתמות הבוץ בביתה, היא תזרוק את המכשיר המחורבן לפח ולא תתקרב לחלון הזה יותר. לא משנה עד כמה העסק הפך לתחביב, היא לא חיבבה בכלל את ההרגשה שחלפה בה עכשיו. משהו שנע בין התרגשות לחוסר אונים, ונמתח מעליה כמו רשת בלתי נראית של קורי עכביש.

   היא עמדה במקומה, קפואה. הדממה הייתה מוחלטת. רעש הגשם והרוח לא היוו חלק ממה שהיא הכירה – הם פשוט היו שם, כמו חלק מהנוף. היא הייתה רגילה אליהם לחלוטין... ולכן הם גם היו חלק מהדממה.

   רעד חלף בעצמותיה כשהביטה לעבר האופק. מנורות הרחוב האירו שביל עפר מרוסק. עוד מעט תגיח הדמות מתוך האפלה, והפעם היא לא תצליח לברוח לשום מקום, כי משהו השתבש. כי היא הצליחה להגיע לשם לגמרי במלואה – מבלי להשאיר שום דבר מאחוריה. זה נחת עליה כמעט מייד: עד עתה, רק היא עצמה הצליחה לחמוק לשם, והנגן שלה נשאר מאחוריה בבית. היא המשיכה לשמוע אותו, כי הוא היה חלק ממנה כשהיה מחובר לאוזניה. זו הייתה הסיבה שבגללה יכלה לחזור. אבל עתה הוא עבר ביחד איתה, והיא יכלה להיות בכל מקום... בכל מקום בכלל...

   בעוד רגע אני אפול על הברכיים, היא חשבה, כמעט באופן טריוויאלי. למחשבה הזו התלוותה תמונה ברורה של מכונת הכביסה שלה, מופעלת על תשעים מעלות, מנקה היטב את הבוץ מהמכנסיים המוכתמים. בימים האחרונים היא כיבסה את בגדיה בכל יום. ועוד מעט אבא יגיע, וירים את הראש, ולפני שהמבטים שלנו יצטלבו אני כבר אהיה שוב בבית והכל יהיה בסדר.

   רגע חלף, חלפו שני רגעים, אבל היא עדיין עמדה על רגליה. בשלב הזה הרעד בגופה הלך והעמיק. כשחלפה דקה תמימה – למרות שהזמן פעם שם אחרת, היא הניחה שעברה דקה – הפאניקה התחלפה בתמיהה. קודם האוזניות, אחר כך זה, והיא כל כך רצתה לחזור הביתה. היא הרגישה כל כך זרה במקום שבו עמדה עתה, למרות שלא יכלה לראותו, וכה פחדה להסתובב ולהביט בבית שמאחוריה. היא ידעה במה עיניה ייתקלו. וזה לא היה משהו שרצתה לראות, לפחות לא עתה, עשרות שנים אחרי שכל זה כבר נגמר.

   היא שלחה יד לכיסה ואחזה במלבן הפלסטיק. היא כרכה את האוזניות סביב אצבעותיה, והרפתה. המגע היה מציאותי, כמעט כמו לאחוז בידית או בגלגל הצלה. היא הניחה שזה יהיה מה שישמור עליה.

   קדימה, היא חשבה. תפלי על הברכיים, כלבה. תפלי על הברכיים ותראי את אבא שלך בא, וכשהוא יבוא, את תחזרי הביתה. תחזרי הביתה והכל יהיה בסדר.

   אך חוט אדום ומבעית נכרך סביב צווארה כשמחשבה חדשה חלפה בה, והטיחה בפניה את מה שפחדה להודות בו: והרי היא לא חזרה כבר הביתה? אל הבית הישן?

   היא התנערה, שולפת את ידה החוצה מכיס מכנסיה, והניחה יד אחת על פיה. עיניה הצטמצמו במרחק. עיניה שיקפו את האור הצהוב שבאופק כמו מראה. ריח חזק של אבק שריפה עמד באפה. ברק התפוצץ בשמיים.

   הבזק של מתכת זהר לאור הברק, ונעלם.

   באופק, לאור מנורות הרחוב, דמות משונה החלה ללכת. היא אחזה בידה חפץ שנון, חלוד. הוא הבריק בזוהר כסוף צהבהב. הדמות צלעה, כפופה, זרועותיה מוטלות לצידי גופה. פניה היו מושפלים אל האדמה. רוח פראית העיפה את השיער שכיסה את הפנים המוסתרות. אצבעות ארוכות, פצועות, גיששו אחר הדרך קדימה.

   אליזבת צפתה באבא שלה מתקרב מן האופק.

   ואז נפלה על ברכיה והחלה לצרוח.

זה לא עזר לה לחזור הביתה, אבל זה גרם לאביה לקפוא במקומו, בדיוק כפי שקרה בכל הפעמים הקודמות. היא הפסיקה לצרוח כשהבינה שהיא צורחת, וניגבה את עיניה בידיים שהיו רטובות מהגשם. זה הרגיש כאילו שאין ביכולתה לברוח מהטשטוש, כאילו שהוא נכפה עליה, כדי שלא תוכל להביט בעבר שלה הולך וקרב אליה כמו רכבת על מסילת ברזל ישנה. כעבור כמה רגעים ארוכים היא הצליחה לנשום באופן סדיר. ואז שבה והביטה באביה שעה שהגשם המשיך להלום על גופה במטחים שהחלו להכאיב לה.

   הגשם התחזק, אבל השמיים הוארו בברק גדול. צלו של אביה נמתח לכל אורך השביל במימדים בלתי אפשריים, ונעלם. מנורות הרחוב הטילו עליו צללים משונים, כפולים. אליזבת נאנחה כשהוא החל להרים אליה את מבטו. עכשיו, היא ידעה, זה הרגע שבו היא תתעורר בבית ותראה את רגליה המלוכלכות. באופן בלתי נשלט היא שלחה את ידה לכיסה, מוודאת שהאוזניות שלה עוד שם. היא אחזה בהן כאילו שהיו המוצא האחרון שלה, כאילו שהיו אלה שנועדו לקחת אותה הביתה. ומבטו של אביה הלך והתרומם, הלך והתרומם... והיא עדיין נותרה במקומה, מוטלת על ברכיה, כמעט ואינה נושמת למראה פניו של אביה שנחשפו מולה בפעם הראשונה מזה עשרים ושלוש שנה.

   המבטים הצטלבו, ובעיניו היא ראתה הבעה כה מיוסרת, כה מתחננת, עד שליבה איים להישבר בתוכה. היא לא ראתה זעם בעיניים האלה; היא ראתה רק מתיקות עדינה, ישנה, שסירבה להימחק מפניו מכוסות הקמטים. הוא היה צעיר, בימים ההם, אך האיש בתוכו היה זקן... האיש בתוכו היה כועס... והאיש בתוכו היה מכוער. האיש בתוכו ישן עתה. היא ראתה זאת בעיניו, שהיו עיניו של אביה, ולא של האיש הרע. היא הרגישה אהבה כשהביטה בהן. אהבה ורחמים, ויותר מכל, רגש שכמעט הדחיקה: געגועים עזים, כואבים. הם הכו בה כמו פרפרים שנלכדו בגרונה.

   אש בערה בעיניו של אביה. לרגע היא הרגישה כיצד כל גופה מתחנן לברוח, להסתובב ולברוח משם, לקפוץ מבעד לדלת שקישרה בין שני העולמות, בין ההזיה למציאות, בין החלום למודעות... ובין הכאב לקהות החושים שהתרגלה אליה זמן כה רב. היא התחננה לבכות, אך עיניה נותרו יבשות. זרמים עדינים של פחד הכו בה לאורך עצמותיה. הם הזכירו לה שהיא עודה בחיים, ושאם היא רוצה לצאת משם, היא חייבת לזוז. אבל היא לא רצתה לשום מקום, לא עתה, לא עכשיו... לא כשאבא שלה חזר, והיא ממילא לא ידעת כיצד לברוח משם. נגן המוזיקה שלה היה בכיס, אבל הוא לא היה מה שיעזור לה. הוא היה איתה עכשיו, ודבר לא יכל לקחת אותה בחזרה.

   "אבא," היא מלמלה, קולה צייצני ורועד. הוא העביר בה גל של אי-נוחות, כאילו שלא היה שייך לה בכלל. באופן מוזר כלשהו היא גילתה כי היא שוב עומדת על רגילה. ברכיה פקו ונרפו, מרעידות את גופה במתחים מבהילים. קולה הדהד במרחקים. היא הייתה בטוחה – כל גופה היה בטוח – שהוא שומע אותה היטב. הוא היה שומע אותה גם לו הייתה לוחשת לו. גם אם הייתה רק חושבת את המילים.

   אביה של אליזבת צעד צעד נוסף קדימה. פותחן השימורים הבריק בידו. הוא סובב אותו, הפך אותו בין אצבעותיו. "אליזבת," הוא אמר, קולו מרעיד את החשיכה. האורות מעליו כבו ודלקו שוב, מחליפות את צבען מצהוב לאדום וללבן בוהק. "אליזבת," הוא אמר שוב. ואז היא הבינה, בפעם הראשונה, היכן היא נמצאת ומדוע: הדה-ז'ה-וו הכה בה כמו מהלומת פטיש. עיניה התמקדו, התכווצו ורפו, מסחררות את ראשה. היא הביטה מטה אל גופה, לא מופתעת כלל לגלות שהיא לובשת שמלת קיץ קצרה ופרחונית, ושהגובה שלה לא עולה על מטר אחד. אליזבת הייתה בת חמש. אליזבת נפלה למלתעות הזיכרון. והזיכרון נראה לה קטלני כמו שיניים של כריש, כי הוא שב ונרקם למציאות שבה היא עמדה עתה.

   היא שלחה יד לכיס ומיששה שוב את הנגן. הוא היה שם, בכיס השמלה שלה. שיערה היה קצר מכפי שהייתה רגילה אליו, והפתיעה אותה הקלות שבה התנופף ברוח, למרות שהיה ספוג מים. ההתרגשות התפוצצה בתוכה כמו כדור טניס שניתר מפינה לפינה בין צלעותיה. היא חשבה, בשפה שלא הייתה שלה כלל: אבא אמר שהוא ייתן לי מתנה, ועכשיו לילה, ויש גשם, אבל זה לא גשם אמיתי. אם אני ארים את היד שלי, אז אבא יעשה שהגשם יפסיק. לא היה גשם כשאבא מת. יש גשם בבית האמיתי שלי, אבל לא פה. פה יש שמש.

   היא הרימה את ידה הימנית, והגשם פסק. השמיים נצבעו בכחול. לרגליה היא ראתה דשא ירוק, חי, ושמעה צליל ציפורים מעץ צפצפה גבוה שעמד לימינה. משני צדדיה עמדו שני בתים נמוכים, שהסיד שצבע אותם החל לדהות לצהוב בהיר. אביה לא לבש עוד את המעיל השחור ההוא: הוא לבש חולצה לבנה, נקייה. על החולצה נכתב באותיות כהות "ישו הוא המושיע". ובכן, אליזבת לא הצליחה לקרוא את המילים ההן; הן נראו לה כמו ציור, באותו האופן שבו אדם מביט בשפה הזרה לו ולא יודע כיצד להגות את המילים. בידו האחת הוא החזיק את פותחן השימורים, אך הוא לא היה חלוד. הוא היה כסוף, נקי.

   האיש בחולצה הלבנה היסס לרגע, מביט בבתו היחידה, ואז החל לרוץ לקראתה. צילו נמתח על השביל המואר בשמש הקיצית, טיפות זיעה קטנות מבריקות על מצחו. אליזבת הביטה בו בהתלהבות, פורשת כלפיו את ידיה. שיערה היה יבש וקל, מתולתל, על כתפיה. רוח חמה נשבה וניפחה את שמלתה בפראות עדינה. היא חייכה, שתי שיניה הקדמיות חסרות עדיין, כשהוא היה קרוב מספיק. היא הריחה את הבושם שלו, הריח האחרון שזכרה לפני הריח של אבקת השריפה. זה היה ריח טוב. זה היה ריח ישן.

   הוא עמד מולה עתה, גבוה מאוד. חיוך עדין נפרש על פניו. זה היה החיוך שלו, לפני שדבק בו המבט הפראי של האיש שחי בתוכו. שיניו היו לבנות, ישרות. אליזבת כמעט והסתנוורה מהן. והוא נראה לה כל כך גבוה עכשיו, כל כך גבוה וטוב, והיא התחננה לגעת בו, לתפוס בו, לאחוז בו... היה שם משהו כמעט ארוטי, בינה לבינו, עתה. כשהיא הביטה בו מבעד לעיניה של ילדה בת חמש שעמוק בתוכה שכחה שהיא עומדת להתחיל את העשור השלישי לחייה. ילדה בת חמש שלא רצתה לזכור שהיא כבר גדלה מזמן, ומוכרחה לחזור הביתה, לפני שיקרה משהו רע. כי הסרט חוזר על עצמו עכשיו בפעם השניה, ממש הקרנת לילה, ואולי הפעם הסוף לא יהיה כל כך טוב.

   "התגעגעתי אליך, בת'," הוא אמר, והרים אותה בזרועותיו. היא חשה בפיסת המתכת המתהדקת לגבה מבעד לשמלה. זה עורר בה אי נוחות, והיא התפתלה בידיו, למרות שכל שרצתה לעשות היה לחבק אותו. היא הצמידה את ראשו לצווארו, מסניפה את ריחו, מתחננת שיישאר שם לעד, שמשהו ישתנה והיא לא תצטרך לעזוב אותו שוב. "לא ראיתי אותך הרבה זמן. בעיות עם אמא שלך, את יודעת. היא לא בבית הרבה."

   עמוק בתוכה היא שמעה את הקול הרע, הקול שהתחבא מאחורי המילים והיה עתיד להגיע. והייתה זו אליזבת הגדולה שהכירה את הקול ההוא, אליזבת המבוגרת שזכרה את הפראות. רק אליזבת הקטנה שהייתה מספיק קטנה כדי לבטא את האימה שעוד לא הגיעה: היא לא בבית הרבה כי היא הולכת להזדיין עם אחרים. עם השחורים.

   "היא בבית כל הזמן," אליזבת השיבה. אליזבת ריי הקטנה. השחזור היה מדויק, היא ידעה. אלה היו אותן המילים שאמרה גם בספטמבר ההוא. "היא לימדה אותי לשחק דמקה. ולצייר מטוס."

   עיניו של סטיבן ריי התעקלו, הביטו מעלה, ואז התיישרו בחזרה. הוא נאנח. "בבית כל הזמן, מה?" הוא שאל, וקולו התגמד לכדי לחישה. המבט בעיניו התערפל. "מלמדת אותה לשחק דמקה... ולצייר מטוס..."

   אבל זה לא היה סטיבן ריי שדיבר עתה. זה לא היה אבא של אליזבת. זה היה האיש הרע שבתוך אבא, האיש שיצא החוצה כשהוא כעס. האיש הרע שיכל להיות ארתור, ויכל להיות בוב, ויכל להיות פול; אבל זה לא היה סטיבן. זה לא היה אבא. זה היה האיש עם העיניים העכורות וההבעה המעוקמת, שבעוד רגע ישלוף החוצה את פותחן השימורים ויקיז איתו דם.

   אליזבת החלה לפלס את דרכה החוצה מבין זרועותיו. ושוב השחזור היה מדויק, כשאחיזתו רק הלכה והתהדקה. היא חשה בעיקול המתכת הלוחץ על עורה, ונשכה את שפתיה כדי שלא לצעוק בכאב. עיניה נמלאו דמעות. היא ניגבה אותן במהירות בידה האחת. אחר כך ניסתה לחמוק ממנו שוב.

   "מה קרה, אליזבת?" האיש שבתוך אבא שאל, ואליזבת ידעה שמאוחר מדי. בעוד שנים היא תלך לספריה ותקרא על סכיזופרניה ועל סכיזופרניה קטטונית. זה יזכיר לה לכמה רגעים את הימים שבהם היא צפתה בו יושב על הספה, מאובן, בוהה בשעון הגדול שבמטבח מבלי נוע. הגיחוך ההוא על פניו, כאילו ששמע בדיחה גרועה במיוחד וקפא באותו הרגע לעד. היא יכלה לשחק בו כאילו שהיה פלסטלינה, מרימה ומורידה את ידיו שנותרו קפואים במקומים גם במשך שעות. אבל עתה היא הייתה בת חמש, וקטטוניה או סכיזופרניה היו מילים גדולות מדי בשבילה, מאיימות מדי בשבילה. מילים של גדולים. "משהו לא בסדר, מותק? משהו לא בסדר עם הבת של הזונה?"

   "אני רוצה לרדת," היא אומרת. קולה קרוב לבכי. דמעה זולגת על לחייה, ונספגת בחולצה הלבנה של אביה. "אני רוצה ללכת לאמא."

   הוא מגחך. "אמא שלך לא כאן, מותק," הוא אומר. "היא הלכה לכושים. לשחורים. היא אוהבת זין גדול."

   "תן לי לרדת," היא אומרת שוב, מתעלמת מהמילים ששמעה. אמה לימדה אותה תמיד להתנהג כאילו לא שמעה את המילים הרעות. דברי בלשון יפה ותשמרי על נתיב לגן עדן, היא הייתה אומרת. ואליזבת לא יכלה להתנגד. אבל כוחו של אביה היה כמעט זהה לכוחה של אמה... וכשהיא שמעה אותו מקלל, ובכן...

   "תן לי לרדת!" היא כמעט צעקה. היא רצתה לקרוא לאמה. היא הייתה בבית, מבשלת, סביר להניח. זו הייתה רק אליזבת שיצאה לשחק בגינה, וראתה את אביה מתקרב. ככה הכל קרה. לו הייתה יודעת שאבא יבוא, היא לא הייתה יוצאת בכלל החוצה. זו הייתה טעות. על טעויות משלמים. לקרוא לאמא היה מסוכן מדי. "אני רוצה ללכת הביתה."

   אצבעותיו של סטיבן ריי מתהדקות סביב בשרה, והפעם היא צורחת מכאב. הוא מניח יד כבדה על פיה ומרים אותה גבוה מול פניו. האש בעיניו בוערת. המתכת כואבת בבשרה. היא פולטת צעקה מבוהלת שחומקת החוצה מבין אצבעותיו של האיש שלפת אותה, מתפללת במקביל שאמה שמעה אותה ומתחננת שגם לא... וכשהיא שומעת את החלון נפתח מאחוריה, היא יודעת שאמא שם. אמא שמעה הכל. אמא תבוא ותיקח אותה והכל יהיה בסדר. עוד מעט הם יעברו משם, יברחו ממנהטן המסריחה, והכל יהיה בסדר גמור-

   "ישו המושיע!" רונדה ריי צועקת מבעד לזכוכית הסגורה, וזה כמעט אירוני בהתחשב בחולצה שבעלה לובש. קולה עמום מאוד בחצר החמה. "סטיבן, בשם אלוהים, מה אתה עושה?"

   אבל לא עברו רגעים ארוכים לפני שהיא עוזבת את מקומה מול החלון ורצה לדלת הבית. אליזבת שומעת את המפתחות מצלצלים במנעול, ואת ידית הדלת נפתחת. צעדיה של אמה מקישים על הדשא והאדמה הרכה. זו שעת צהריים, אף אחד לא ישן, אבל היא מרגישה כל כך בודדה בעולמה... ויודעת, מעבר לכל ספק, שאיש לא יתערב. שאלה רק שלושתם עתה, ושאם הגורל נחרץ, הדם יישפך לאור היום.

   אליזבת נעה במקומה, מתפרעת בזרועות אביה, מתחננת להתנתק מהן. הדמעות כבר מכתימות את כל פניה, מתיזות על השמלה ועל החולצה של אביה. היא שולחת יד ומגששת בכיס השמלה שלה – זה לא קרה ב-1980, אבל זה קורה עתה – ומרגישה את האוזניות שלה. היא תוהה מה הדבר הזה בכלל, ואז נזכרת. היא זכרה שהשיר האחרון היה עצוב. היא תוהה איזה שיר יש שם עכשיו. היא לא מכירה שמות של שירים. זה הרחק מטווח ההבנה של ילדה בת חמש.

   "תוריד אותה עכשיו, סטיב," היא שומעת את אמה קוראת. קולה נוסך עליה ביטחון כמעט כואב, אבל חלק בתוכה, החלק שזכר, יודע שהביטחון הזה לא ייקח אותה לשום מקום. מישהו ינצח בקרב הזה, וזו לא תהיה אמה... וגם לא אביה. זה האיש הרע שינצח, האיש שבתוך אבא. וזו תהיה רק היא שתישאר.

   "כלבה מזדיינת," הוא משיב, כמעט באדישות. היא שומעת את צעדי אמה מאחוריה, מהוססים, על הדשא. היא יכולה לראות בעיני רוחה את המבט על פניה של אמה: מבוהל, עמוק, מלא צער ואימה. היא רוצה לסובב אליה את פניה, אך לא יכולה... כשידיה הכבדות של אביה לוחצות את ראשה למקומו. "הולכת עם שחורים. את חושבת שלא סיפרו לי? שלא שמעתי? שלא ראיתי שאת פותחת את הכוס שלך לכל מי שבא? כלבה מוצצת... כלבה מזדיינת, הולכת עם שחורים, עם כושים-"

   רונדה ריי מסתערת, ידיה מונפות קדימה, ואוחזת בגופה של ביתה. היא מושכת אותה לאחור, שתיהן צורחות, כשפניו של סטיבן מתעוותות בהפתעה. כאב חד, מהמם, חולף לאורך כל זרועה של אליזבת. משהו חם מכסה את אצבעותיה. "כלבה - מוצצת!" אבא שלה צועק, רוק ניתז מפיו, כשהיא נופלת לאחור על גופה של אמה וראשה נחבט בקרקע. שיערה מתמלא בחול. היא מרימה את ידה הכואבת – לעזאזל, היא בוערת חזק כל כך עד שהיא בקושי מרגישה את זה – ולרגע אחד העולם חרב עליה כשהיא לא מוצאת את היד שלה. וכעבור רגע היא מזהה את הגוש האדום והנוטף שהיה אצבעותיה, ומנגבת את הדם בבגדים. השמלה שלה נצבעת בגוונים של שמיים רעים, שילוב של כחול ואדום כהה. הדם טפטף על האדמה ועל הדשא. על רגליה. על הכל. והכאב... לעזאזל, היא בקושי יכלה לנשום.

   "רד ממני, סטיבן, רד ממני!" קול מרוחק קרא, ואליזבת התעשתה כמעט מיד. היא הרגישה כמקיצה מתוך חלום. קולה של אמה הדהד בראשה. הדם המשיך לזרום מידה. היא ניגבה אותו והסתובבה לאחור, מביטה באביה – באיש שהוא היה עתה, במפלצת שהוא היה עתה – הודף את אמה על הקיר האחורי של הבית שלהם. ראשה של אמה נחבט בבטון, והיא נאנקת בכאב. הוא גונח. הזעם בעיניו כמעט חשמלי. ואליזבת מבחינה בבליטה גדולה במכנסיים שלו.

   "כלבה מזדיינת," הוא קורא, רוק ניתז מפיו שוב. "כלבה – מוצצת – מזדיינת, שמעתי שאת הולכת עם השחורים." אותו המשפט, אותן המילים. היא התחילה להרגיש כאילו היא מסוגלת לנבא את הקללות שלו. והיה אסור לשמוע את זה, אבל לא היה דבר לעשות... לא היה דבר לעשות כדי לברוח. רגליה עמדו במקומן כשהיא ניסתה להזיז אותן. הן זזו סנטימטר, זזו שניים, רועדות, מתחננות לברוח... וזה היה הכל.

   אליזבת, ידה האחת עדיין מדממת, צפתה באביה חובט את ראשה של אמה על הקיר. היא הניחה את ידה על פיה, עיניה פעורות לרווחה, יבשות ומבוהלות. אישוניה הירוקים היו מורחבים באופן בלתי אפשרי. "שרמוטה, זונה מזדיינת, מוצצת," האיש שהיה אבא שלה צרח, וסטר לאמא, הודף את ראשה על הקיר עם כל הברה. לא עבר זמן רב לפני שהדם ניתז גם מראשה של אמה. היא נראתה לה כמעט מעולפת, עיניה נעות מעלה ומטה, נעצמות ונפקחות לסירוגין. סטיבן גישש בידו הימנית, הופך את פותחן השימורים בין אצבעותיו, מכוון את הלהב קדימה, ואליזבת יודעת מה עומד לקרות. היא רועדת, שפתיה כחולות, פניה חיוורות, הדם ממשיך לנטוף מאצבעותיה – בזרם חלש יותר, תודה לאל. עכשיו אבא ימשוך את הפותחן אחורה וינעץ אותו, ואמא תשמיע צליל שרק אנשים מתים מסוגלים להשמיע, כשהנשימה האחרונה שלהם נפלטת החוצה. אליזבת תשתגע אם היא תשמע את הצליל הזה. זה הצליל הכי רע שהיא מכירה, ילדה בת חמש ועשרים ושמונה במקביל שכבר הייתה במקום ההוא וחזרה אליו שוב.

   היא גיששה באצבעות רפות וכואבות בכיס השמלה שלה, מחפשת אחרי האוזניות. אמה המשיכה להאנח ואביה המשיך לצרוח ולקלל כשהיא משכה אותן החוצה, מיישרת את החוטים השחורים. היא תחבה אותן לאוזניה, לא מקפידה על הכיוונים. בלאו הכי היא לא ידעה לקרוא את האותיות שעליהן. היא הביטה במסך הנגן, שהציג סמל כלשהו, ואור השמש שהשתקף בו סינור את עיניה המבוהלות. הוא נראה לא שייך לשם. הוא לא היה אמור להיות שם, ביום ההוא, שבו אמא שלה ואבא שלה מתו שניהם. ובכל זאת הוא היה שם, והיא לחצה על הכפתור.

   שיר לא מוכר התנגן באוזניה, אבל הוא היה חזק מספיק כדי לטשטש את הזוועה שהיא צפתה בה. היא ראתה את אביה סוטר על לחייה של אמה, אך לא שמעה את החבטה. היא ראתה את האודם מתפשט על עורה. היא ראתה אותה בוכה... מבלי לשמוע אותה מתייפחת.

   אליזבת עמדה מולם, ילדה בת חמש שאוחזת במרובע מוזר, וצפתה באביה הורג את אמה. קולו היה עמום מאוד מבעד למוזיקה; התופים היו חזקים, והגיטרות צרחו. מישהו שר על סוזן, זה כל שהיא הצליחה להבין. סוזן היפה. היא צפתה באביה מושך את ידו אחורה, הלהב הכסוף מבזיק לאור השמש, מרגישה את הכאב בידה בוער כשהבינה שהיה זה פותחן השימורים שפצע אותה. זעם אדום מילא אותה לרגע, ונעלם.

   אמה הביטה בה. מבטה היה מיוסר, מרוחק. עיניה, עצומות למחצה, ניסו להתמקד בה... ואליזבת ידעה שהיא רואה אותה בטשטוש. לחייה היו אדומות מהמכות שהלמו בה. שריטה ארוכה נמתחה לאורך המצח שלה, מפלחת את כל הדרך על אפה ועד הסנטר. היא הרימה את כף ידה לעבר אליזבת, מנופפת לה לשלום. היא ידעה.

   אני אוהבת אותך, קטנטונת, שפתיה מלמלו. אך אליזבת לא שמעה דבר. אליזבת שמעה מוזיקה. והיא ידעה שגם לו הייתה סביבה דממה מוחלטת, היא לא הייתה שומעת את אמה. זה היה קול שהיא לא הייתה צריכה לשמוע. הוא היה שם, בפעם הראשונה והאחרונה. היא הרימה את ידה הפצועה ונופפה לשלום. טיפת דם נטפה אל האדמה. המבט בעיניה של אמה נחרד לרגע, באינסטינקט אימהי אחרון... והתפוגג.

   פותחן השימורים ננעץ בליבה. אליזבת לא שמעה דבר כשעיני אמה נעצמו, ולא שמעה דבר כשנשימתה האחרונה פרחה ממנה. זה היה רק הרעד שפירק את עצמותיה, חזק להחריד ורועם עד שיכרון. היא הורידה את ידה המנופפת לשלום, והשפילה את ראשה אל האדמה.

   היא מעולם לא אהבה את אמה יותר. בכל חייה, עד גיל חמש או עד גיל עשרים ושמונה, היא מעולם לא אהבה אותה יותר. והיא הרגישה בדמעה גדולה שעמדה בעיניה, מאיימת לזלוג... ומבעד לדמעה הזאת היא ראתה את החלון שבביתה, את הברקים המתפוצצים בו, את טיפות הגשם. השער נפתח שוב. היא ידעה שהיא תחזור בקרוב, אך עתה היה עליה לסיים את אשר התחילה. היא ניגבה בידה את הדמעה, מוחקת ביחד איתה את המראה הברור של החלון והגשם והברקים. זה היה שוב הקיץ, ומלבד למשב מקפיא של כפור שחלף בעצמותיה, לא היה זכר לחורף.

   אביה, ידיו מוכתמות בדם, שיחרר את אחיזתו באמה. היא נפלה מטה, ראשה נחבט בקרקע, פותחן השימורים עדיין נעוץ בליבה. מבטה היה ריק, מיוסר, עצוב. הוא בהה אל השמש מבלי להסתנוור. אליזבת נחרדה להבין זאת.

   הוא הסתובב והביט באליזבת, פניו עוטות הבעה משונה של חוסר הבנה. לקח לה רגע אחד כדי להבין שזה היה שוב אבא שלה, שהאיש הרע נעלם, האיש הרע ברח... ולקח לה רגע נוסף כדי להבין מדוע הוא הביט בה כך.

   האוזניות.

   היא שלחה את ידיה, האחת כואבת והשניה רועדת, ומשכה אותן החוצה מאוזניה. היא תחבה אותן ביחד עם הנגן בחזרה אל כיס השמלה שלה. אביה המשיך להביט בה לרגע ארוך, מבולבל... ולאחריו התייצב. היה נדמה לה שהוא חייך אליה, אבל זה היה הכל.

   "אליזבת," הוא אמר, מביט בכפות ידיו. הוא הרים אותן מעלה, בוחן את הדם הקרוש שנכנס תחת ציפורניו. מבטו היה מרוכז ותמוה. אחר כך הוא הביט מטה, בעיני אשתו המתה. הוא הביט שוב בידיו. הקליק בראשו היה חד ומהיר. לאחריו פיו נפער, ונסגר מיד.

   הוא רכן לעבר ביתו, ואליזבת לא נרתעה ממנו. זה היה אבא שלה, שוב. הוא לא היה מסוכן. הוא הביט בעיניה, והיא ראתה בהן חרטה כה עמוקה, כה קשה, עד שליבה כמעט והסתחרר בתוכה. "אליזבת," הוא מלמל, אוויר נפלט מאפו, והיא הריחה שוב את הבושם שלו, מהול בריח חריף של זיעה. עיניו נעצמו ונפקחו, ופיו נפער שוב. ידו האחת סוככה על מצחו, מותירה עליו פס אדום של דם יבש. "אליזבת, א-א-א-אני עשיתי את זה? אני הרגתי את אמא?"

   לאט מאוד, אליזבת הנהנה. כן, שפתיה ניסו להגות, אך קולה היה קבור בתוכה. היא הייתה קרובה מאוד לבכי. אבל בכי היה מחזיר אותה הביתה, והיא עוד לא סיימה את עבודתה שם. גם בגיל חמש היא ידעה זאת.

   הוא נשק ללחייה. זיפיו שרטו את עורה בצמרמורות. היא רצתה להירתע ולא יכלה. כל כך אהבה אותו באותו הרגע, עד שהייתה בטוחה שתמות בו במקום מרוב אהבה.

   "הבאתי לך מתנה," הוא אמר, ושלח את ידו אל כיס מכנסיו. היא ראתה בו משהו מרובע וגדול, אבל מה שהוא הוציא ממנו לא היה מרובע כלל: אלה היו זוג משקפי שמש שחורים, קטנים. נשימתה נעתקה בחזה.

   "שימי אותם," הוא אמר, והושיט לה אותם ביד אחת, אדומה. היא שלחה אליו את ידה המדממת, כאילו כדי להראות לו למה גרם. הוא הביט בה בזעזוע, אך לא העז לגעת בה. ולא יהיה נכון לומר כי היא ציפתה שייקח את ידה הקטנה בידיו, ויחזיק אותה, ויישק לה ויאמר לה שהכאב יחלוף? הו, כמה שהיא רצתה שיעשה את זה... אך הוא לא עשה דבר. "משקפיים יפים לילדה הכי יפה בעולם."

   ציפור צייצה מעליהם, ואליזבת חשבה: איך זה שהציפורים מצייצות כשאמא שלי מתה כאן? היא שלחה את מבטה אל מאחורי כתפו של אביה הכפוף, והבחינה ברגלה של אמה. צמרמורת כיסתה אותה. היא הסיטה את מבטה מיד, עיניה מזועזעות, עצומות.

   היא משכה את המשקפיים, כאב מפלח את כל ידה, והניחה אותם על אפה. הם היו גדולים, אך כיסו את עיניה בדיוק. הם היו יפים. היא אהבה אותם. חיוך קטן נקווה על שפתיה. בעקבותיו הגיעה האשמה: היא חייכה שעה שאמה שכבה מתה, והעולם כולו המשיך לתקתק באותו הקצב. זה היה בלתי אפשרי.

   "אליזבת, אני רוצה שתעצמי את העיניים שלך, ואל תפקחי אותן בכלל עד שאגיד לך," הוא אמר. קולו רעד. מבעד לעדשות המשקפיים הכהות היא ראתה אותו שולח את ידו שוב לכיס מכנסיו. הוא משך ממנו את הדבר הגדול שהיא ראתה שם קודם, ונשימתה קפאה כשהיא גילתה שזה אקדח. בכף ידו הוא נראה קטן, אך בכיס המכנסיים הוא נראה גדול וכבד. "אוקיי, אליזבת? את מבטיחה לא לפקוח את העיניים עד שאגיד לך?"

   היא הנהנה, אך לא עצמה אותן עדיין. היא ראתה אותו מותח את הקנה לאחור. היא שמעה קליק קטן. היא צפתה באביה רוכן אל האדמה, מרים את ראשה של אמה באוויר, נושק לשפתיה. זה היה נראה לה מוזר, שהוא מנשק את האישה שהרג במו ידיו. אבל עמוק בתוכה היא ידעה שהוא לא היה אשם: זה היה האיש הרע שבתוכו. זה היה האיש שאמא קראה לו סכיזי, לפעמים, כשהן היו חוזרות מבית המרקחת.

   יש בתוך אבא איש קטן שלפעמים אומר לו להתנהג לא יפה, רונדה הסבירה לה אז. אליזבת ליקקה סוכריה על מקל. אבא לא אוהב את האיש הזה, אבל האיש הזה מנצח אותו כל הזמן, וכשאנחנו נותנים לו את התרופה שלו, האיש הזה הולך לישון.

   אז מה קרה, לכל הרוחות? למה האיש הזה התעורר? למה האיש הזה התעורר והרג את אמא שלה? היא לא ידעה. היא שיערה שלעולם לא תדע. זה יכל להיות כל דבר. ועמוק בתוכה, היא מצאה את עצמה חושבת על סכיזי, האיש הקטן שבתוך אבא, שמתעורר מהשינה שלו ומתחיל לעשות בעיות. בעיות גדולות מאוד.

   "אני באמת מצטער, רונדה," הוא אמר. היא שמעה דמעות בקולו. "אני באמת מצטער, אליזבת. אני אוהב אותך. תמיד אהבתי."

   ואז אליזבת באמת עוצמת את עיניה, והיא מתחננת שהאוזניות איכשהו שוב יהיו בתוך האוזניים שלה כדי שהיא לא תצטרך לשמוע, והדמעות מציפות אותה, והיא בוכה, בוכה, בוכה כשאבא מרים את האקדח ועומד מול הקיר שעליו הרג את אמא. והיא בוכה ושומעת את הרעמים מתפוצצים ומרגישה את הזכוכית של החלון בבית שלה, והגוף שלה מרגיש לה כמעט גדול, והיא מתחננת להגיע הביתה מספיק מהר כדי שלא תצטרך לראות את זה קורה שוב. היא ראתה אותו יורה לעצמו בראש פעם אחת, אבל לראות את זה שוב – גדולה ככל שתהיה – היה יותר מדי בעבורה. והדמעות היו אלה שלקחו אותה הביתה, הוליכו אותה עשרים ושלוש שנים בחזרה למקום שממנו באה. הן הוליכו אותה קדימה רגע לפני שסטיבן ריי לחץ על ההדק וריסס את המוח שלו על הקיר האחורי של הבית שלהם, רגע לפני שגופתו נפלה גם היא על גופתה של אמה, חבוקים לנצח על אדמת טרשים. רק רגע אחד לפני שריח אבקת השריפה חונק אותה בעוצמתו.

   רעם כבד מנשוא הרעיד את ביתה. ברק לבן ומהפנט התפוצץ בשמיים מבעד לחלון. רסס של דם ניתז על השמשה, אולי אלף טיפות, ונמתח בשבילים ארוכים לכל אורך הזגוגית. אליזבת הביטה בכל אלה מבעד למשקפי השמש שבאו יחד איתה בחזרה הביתה, ואז עצמה את עיניה, נושמת לרווחה לגלות שהן באמת נעצמות. היא עמדה כך מול החלון רגעים ארוכים, ארוכים, עד שהייתה בטוחה שכל הדם נעלם. ואז פקחה אותן, בזהירות, וראתה שהשמשה צלולה כשהייתה.

   היא הסירה את משקפי השמש מעיניה שעה ארוכה לאחר מכן, כשהגשם פסק לחלוטין. הם היו קטנים, וחלצו על רקותיה. היא קיפלה ותלתה אותם על דש חולצתה, שהייתה רטובה: לא מגשם, אלא מזיעה. הנגן זמזם בכיס המכנסיים שלה, צורח שיר שאותו היא לא יכלה לזהות. היא כיבתה אותו והשליכה אותו על הרצפה לצידה, שם הוא נחת בצליל נפץ עדין. זה לא עניין אותה. היה חשוך בחוץ, חשוך מאוד ושקט וקר, והיא צחקה כשגילתה שהיא בוכה.

   "אני מבטיחה לא לעצום את העיניים, אבא," היא אמרה. ובאמת, היא נותרה עם עיניה פקוחות לאורך כל החורף ההוא, לא מעזה לעצום אותן כשהביטה אל מבעד לחלון בלילות הגשומים. הרעמים נותרו אותם רעמים. הברקים המשיכו להבריק. הזיכרונות התחדדו... אך הגשם מחק אותם כפי שהדם נמחק גם הוא מעל החלון. קופסת המוזיקה שלה נותרה מוטלת על הרצפה במשך ימים ארוכים, עד שהיא בעטה אותה אל מתחת לספה, שם היא נותרה לנוח לעד, מוכתמת בדמה של ילדה שהייתה פעם קטנה ועתה זכרה את הימים ההם. "אני מבטיחה לא לעצום את העיניים עד שתגיד."

   הזיכרון היה חד בשנים ההן, שהגיעו אחרי החורף ההוא. הן היו שנים ארוכות, ארוכות. הזיכרון היה חד מאוד.

   אחר כך, כמו הצלילים שנקברו מתחת לספה, גם הוא התפוגג.