ישנם שדים מסביבי, בדמות קולות, הם חגים עם פרצופים עצובים, מלאי רגש וחמלה, הם לא אומרים דבר. הדרים פופ, השוגייז, האמביינט והפוסט רוק הם החברים הטובים ביותר בחושך. מוזיקת מעליות מלטפת, לא דורשת הרבה, עומדת ומתקיימת ברקע להוויה, מחכה. אני מכור לתחושת האבדון שמשחררת בפני המוזיקה החלומית. כמו להתהלך בתוך חלום או הזיה, בעודך ער. עיניי חצי עצומות אני מדמיין שדות אינסופיים בלילות שלא נגמרים. רגע אחד נופל לתהום, רגע שני בוהה בשמים. החושים מתקהים. אמביינט לא ברור. ככה גן עדן נשמע. זה מה ששומעים מתחת לקבר. זה מה ששומעים כשחולמים. זה מה שהופך את החיים למרגשים. החלום הוא סם שלא קיים, הוא החוויה המחשבתית המדומיינת, הוא החוויה הפנימית. אני שוקע באיטיות, הכי איטי שיכול להיות. במרתפים מאובקים או בבניינים גבוהים של מטרופולין עייפה. העור הופך ברווז והחוויה מרתקת עד כדי חוסר יכולת להתנהג.

http://www.youtube.com/watch?v=ztnutktJP7M&feature=relmfu