האידאולוגיה מתה מזמן (הקבר שלה העלה אבק), הסיפור (המציאות?) שמתנגן לנו מול הפרצוף הוא כבר מזמן אינו ערכי, אלא מדבר במושגים של 'עניין' ו'שעמום'. הטוב והרע הם מושגים מאגדות ומקום המדינה, אין להם קשר להווה. הם לא מתקיימים עכשיו, מה שמתקיים עכשיו הוא מה שזורם עם התודעה, מה שמתאים, מה שמתיישב עם ההרגשה העכשווית. אין צורך להעמיק בדבר הסוגיה, אין צורך לדון או לחשוב, לעקב את התהליך, לעקב את ההרגשה, אין צורך לחכות. הכל אומר 'חיה כאן ועכשיו' אז חיים כאן ועכשיו. אין עבר, אין עתיד, יש אופנה. יש 'מגניב' ויש עיצוב. יש מסגרת ואין תוכן.
 

אצל הרבה מעצבים, הרבה אמנים, ישנה תחושה שהמסגרת הפכה אג'נדה. שהקליפה היא טעם הפרי. שהאסתטי-החיצוני הוא המסר. אף אחד לא מעוניין להצטייד ב-אמת. כי אין אמת, יש וואקום של עמודי תווך אוניברסליים אצל כלל בני האדם. מספיק אנשים מתו מהמפגש של 'אמת' אחת עם אחרת, לכן התקופה דורשת וויתור (במידה מסויימת, התקופה דורשת זאת יותר מהאנשים עצמם). די לאנשים בהישרדות כלכלית ובהרגשה פנימית של סיפוק והגשמה, אין תורה.
 

יש תחושה שתם רצף הזמן, שהאנרכיה (האנרכיה של הבלתי ניתן להגדרה) התמסדה (התמסחרה). הפוסט מודרנה מחייכת עם שיניים מנצנצות.