הפרק השלישי של העונה בשנייה בסדרה 'מראה שחורה', מקשר את העולם הפוליטי עם זה הבידורי, מוכיח את כוחה של הפרובוקציה בתוך חברת ראווה, ויש בו כדי להצביע על המציאות הפוליטית-חברתית בישראל 2013.

במרכז הפרק עומדת דמות, בובה, בעלת פינה בתוכנית טלוויזיה, אשר עם התקדמות העלילה צוברת פופולאריות רבה בקרב הקהל, ובאמצעות ערימת פרובוקציות (שמטרתן לא דבר אלא העלאת רייטינג), הופכת מיישות בידורית גרידא, למועמדת מרכזית - חסרת אג'נדה ברורה - במירוץ לפרלמנט.

באמצעות (1) התרסה וולגרית מול המועמדים האחרים, (2) קביעת סיסמאות חסרות בסיס עקרוני, (3) ועצם היותה דמות מוכרת, המזוהה עם החלק ה'נעים' של החיים (הבידורי, זה המצחיק, המהנה), המתווכת על ידי אמצעי הייצוג - כמעט ונבחרת לראשות העירייה.

הקהל שתומך בה, ועומד מאחוריה במערכת הבחירות, אינו מתעניין במצע שלה, אלא בעצם קיומה כיישות בידורית. כך, החברה בעלילה, מוכנה להריץ את זו, המוכרת, האהובה והנעימה – אל תוך שדה של השפעה קריטית על נושאים כמו כלכלה, חברה ובטחון. בכך, חברה זו שוגה בהפרדתה בין הבידורי לפוליטי, מתקשה להפריד בין עוצמתם וערכם של הייצוגים השונים המופיעים למולה באמצעי התקשורת - ובוחרת, בתוך מערכת שהינה פוליטית ורצינית, בדמות שהיא חסרת אידאולוגיה, המייצגת את הפרובוקטיבי, השטחי ותו לא.

ישנה כאן בעיה עמוקה. השדה הפוליטי בחייו של האדם הוא לא עוד בדיחה עם צחוק מוקלט ברקע. הפוליטיקה היא במובנים מסוימים, החיים. היא הנתח הקריטי בתסריט. הרציני, הקובע את חלוקת המשאבים, המחליט על אורח חייהם של בני אדם. זה לא מקום לצחוק בו; לא מקום לצפות בו בפסיביות יתרה ולהשמין מצחוק ובירה מול המסך.

בתרבות זו, כמו שמוצגת בפרק, ולטענתי אף במציאות אותה אנו חיים, האדם בוחר להתמקד ב'נעים', ב-Comfort zone, ולא לבחוש בבעיות האמיתיות שקיימות סביבו; לכן, יש בבחירה (תרתי משמע) בייצוג הבידורי, מאין רצון חבוי שגם הפוליטי יהיה כזה; אותו מגרש משחקים שאנחנו מכירים ומרגיש לנו בטוח, יהיה טוב גם כן בפוליטיקה.

הרי ממילא את החדשות שלי ואת תכניות הבידור שלי אני צורך באותו הפריים טיים (לפני הארץ הנעדרת והכוכב הנופל), בהפרשים של פרסומות מבין לבין.

הפער בין המציאות לעלילה מיטשטש. האמיתי, הלעיתים 'לא נעים' והמריר - מתנגשים עם העלילתי, המסוגנן והמעניין. הגבולות מיטשטשים. לא רק שאנחנו לא מסתכלים בתוך הקנקן, אנחנו בוחרים לבהות בקנקן שנראה אסתטי דיו.

פופוליזם מהו

הדמות בסדרה ידעה לדבר בשפה שתדבר ישירות לתשומת ליבו של הקהל. הפופוליזם אותו ביטאה אפילו לא נגע בפוליטיקה. די היה לסחוף את ההמון ע"י הסחות דעת, ללא צורך במילים רציניות. הפופוליזם בישראל, ואמצעי התקשורת כאמצעי מתווה מציאות הם מונחים כמעט נרדפים לאדם מאוד ספציפי בפוליטיקה הישראלית. יאיר לפיד.

לפיד הוא אדם ששכן ב'לב' של כולנו, ישב אצלנו במשך שנים בסלון, ריגש אותנו בטוריו הישראליים למדי, ידע ליצור עניין ולעיתים להצחיק. לפני לא פחות משנה וחצי, כאשר החליט לפנות אל הפוליטיקה, ידע לדבר באותה השפה אל הציבור.

לפיד ידע איך לשלהב אותנו. בתעמולתו, ידע לדקור את הנקודה החשובה ביותר בחייו של האינדבדואל X ממעמד הביניים. הכסף.

לפיד פנה אל האנשים בצורה חדשה. הפייסבוק הוא לא רק כלי כאן, הוא סמל. סמל המייצג את המודרנה, את האקטואלי, החדשני, הנקי, החדש שצץ בין כל מה שישן ומאוס. מה אומר המושג פוליטיקה חדשה? יש כזה מונח בכלל? לא. אף אחד לא שמע על זה יותר מידי לפניו. אם כן, מה היא פוליטיקה חדשה? היא הדימוי. היא ההרגשה שלך כשתגיע אל הקלפי.

העובדה שידע לשאול 'איפה הכסף' ובעת שפנו אליו לראשונה עם תיק האוצר הודה כי הוא כלל לא מבין בכלכלה היא בידיוק עצם הלוקש, עצם העניין; לדעת למכור את הדימוי, גם אם הוא מבוסס על ריק.

האם לפיד הוא אדם בעל רפרטואר פוליטי? האם התנסה בנושאים הללו? האם הוא מיודע עם הפרקטיקה של העשייה הפוליטית? כנראה שלא. האם האינדבדואל X ידע לבחון את הנקודות הללו? גם כן לא. אבל במבחן הקלפי, האזרח הישראלי נתן את הקול. וזה מה שחשוב. כמו שיידע לסמס לתוכנית כזו או אחרת, כיוון שתיווכו לו אותה נכון, יידע גם איזה פתק לשים בקלפי, כי פתק זה תווך נכון. האינדבדואל X נפל ברשת של הדימויי.

הסיפור הזה, העלילה הזו, היא הסיפור של חברת הראווה. חברה שבה השולט באמצעי הייצוג, הוא השולט בכל (גי דבור, 1967). החוזק של אמצעי התקשורת הוא תת תודעתי ולכן ארסי אף יותר. נראה כי במציאות מקבילה, אמצעי התקשורת יכלו להריץ, באמצעות תיווך מחושב דיו, משקפי שמש לנשיאות.

הטשטוש הזה, בין הבידורי/ ה'פופ'י/ המעניין, לפוליטי הוא ארסי. העובדה שצריך למתג לאזרח הישראלי את הבחירות, בכדי שיקום מהכיסא וילך להצביע, מראה על ניכור עמוק.

בשורה התחתונה, זו לא רק בעיה טכנית, שכשאתה שואל את אמא שלך למה היא הצביעה ליאיר לפיד - התשובה האינסטנקטיבית שלה היא "כי הוא חתיך". יש בהיטול זה מן הסדק שאותו צריך לעזור לשבור עם פטישי תודעה, הקיים בין הדימוי למציאות.

[[נ.ב]]

הו, כמה נחמד הוא עידן בו הפייסבוק של צוקרברג מאיימת (כן, אני בוחר בלשון איום) בכניסה לפוליטיקה.