היא חוויה אחרת, אין מה לעשות; היום כשהכל אינסטנט והכל מהיר ככה שאתה יכול 'לתקתק' בסמארטפון האישי תסריט עלילתי שלם, אין ספק שמכונת כתיבה היא חוויה אחרת. חוויית ראשוניות. האדם, המכונה, הדיו. הדאגה ליישור השורות, לסידור הישר של הדף, להכפיד על שגיעות כתיב.

זו תחושת אחריות. לרגע אתה עוד עלול לחשוב שאתה יושב בחדר למולה לבד; אבל למעשה אתה יושב עם גדולי הסופרים, המשוררים, אנשי הרוח והאקדמיה שהשתמשו במכונות דומות לה, עם המאהבים והמאהבות שהחליפו מכתבים בעת מלחמות עולם, עם הקלדניות שמיהרו לכתוב כל מילה העולה במשפטים ובבתי הדין המפורסמים בעולם. כולם מונחים כעת על כתפיך, בדרך מסוימת. ישנה כאן מסורת, מסורת שקשורה למכונה, להקשר התרבותי שלה, למעמד שלה. היום אנשים חושבים עליה כשהם חושבים על איזה אבטיפוס של כתיבה, איזה מקור, בסיס להיאחז בו בכל הנוגע לאומנות הכתיבה.

הלב דופק סדיר, קצת מאיץ, האוויר בריאות מתנועע בנוחות. פרקי כף היד כמו משומנים ומשויפים, מוכנים לביצוע המשימה.

אבל אני, אה, לי אין מכונת כתיבה