אתם לא תבינו. לא תבינו. הכאב הוא פרטי מדי. הוא לעולם חוויה סובייקטיבית, המתרחשת בפנים האדם. הוא לא בשבילכם, הפונים לרגש במידה של רציונאליות, במידה נוסחתית כזו או אחרת; הוא בשביל הפרט הרגיש שחש אבוד. זה שכואב לו מידי בשביל להתרומם לתקן את מצבו. זה שהקושי תורגם לבית בשבילו, בית לשכינת המלנכוליה ההרסנית שלו, שהוא חרד לפיתוחה, ובניגוד לציפיותיכם, לשימורה.  

כי באופן פרדוקסלי, היא הדבר היחיד שמזכיר לו את האנושיות שבו.

My Chemical Romance[1]

תבכה. כאילו ש"תבכה" הוא אומר לך. הלהקה תנגן ברקע צלילים שיעצימו את הרגש, אני אוציא את הקול המחוספס והמורד שלי, ואתה, תפקידך יהיה לבכות. ואם לא לבכות אז פשוט להרגיש. להרגיש את נקודת הערעור, את עקב אכילס. את הכאב.

כאב

אצל MCR, כשמדובר בכאב, זה כאב אבסולוטי. זה בכי של צעקות, קריעת תמונות, שריפת גשרים, שבירת חוקים וחתיכת ורידים. הכאב הוא שחור אצל הרומנס, והעולם הוא שחור מבעד לעיני אדם רגיש. בתוך השחור נוח יותר לחיות, קל להסתתר, קל להפתיע, קל לבכות.

וכשאתה נופל לתוך מעשיות הכאב האלה, המבושרות ע"י ג'רארד וואי, הלב שלך משנה קצב פעימותיו עם מקצבי התופים התזזיתיים, ההולמים בחוזקה, המבוצעים עם כל הכוונה והעומק שבדבר. הגיטרה, היא מפלסת הדרך לבשורה, והאינטונציה של ג'רארד (על אף המילים שהיא מבטאת) היא היא הבשורה. הבשורה היא הגישה.

Attitude - גישה

לדעתי, העניין הוא פחות ב'מה' (על אף שרעיון המצעד השחור הוא קונספט לא רע) אלא ב'איך'. בגישה.

רק בגלל הגישה של ההרכב – נדמה לניצוצות הרגע, לחלקיק הקטן של השנייה, שג'רארד והחברים שמאחוריו הם היחידים שמסוגלים להבין. להבין למה השיער שלך מסתיר את העיניים, למה אתה לבוש כאילו מישהו מת. עצם תחושת ההזדהות הזו, תחושת הקרבה, התחושה שג'רארד הוא שותף - ושהוא לא שרוי בפלטפורמה של זמר למול קהל סתם כך, אלא בחר אותה ובחר ליצור על גביה, היא תחושת הזדהות חשובה מעין כמוה. האדם הוא יצור חברתי? רומנס מוכיחים את ההיגד הזה גם לגבי בני הנוער השקטים ביותר, המדוכאים ביותר, המדוכדכים, האינדבדואלים, אלה שיושבים בפינה. בכך נדמה לי שג'רארד תורם את חלקו לאנושות, ע"י כך שפורק את הרגשות שלו ואת העצבים שבו בדרך שמועילה לנפשות בודדות אחרות להרגיש חלק. חלק ממשהו.

ריימונד קארבר כתב פעם שלעיתים חי אדם בהרגשה של קיום בתוך ארץ זרה, והוא איננו יודע זאת; ופעם, לאיזה רגע של חסד, הוא נתקל בדבר מה שמוכיח לו שאי שם קיים מקום אחר. מקום אליו הוא שייך. שאי שם משהו מזדהה עם הניכור הקיומי שלו. כאלה הם My Chemical Romance בישביל המאזין הרגיש, והם שם בכל פעם שהאצבע תלחץ על play והמוזיקה תנוגן.

נגינה

התזמורת של האופל, הסימפוניה של הטינה.

הנגינה עצמה של הלהקה, הרציונל המוזיקלי שלה, הוא בנוי מטעינה וירייה, טעינה והתפצצות. הרבה מאוד שבירות, הרבה מקצבים מתגברים, משחקי ווליום, משחקי רעש ושקט לסירוגין. לעיתים נדמה שג'רארד מספר לנו מעשייה, והלהקה מצליחה בדיוק מוחלט לצבוע אותה בצבעים שמאדירים אותה; שמעלים את המילים לכס המלכות של ההוויה ה'רומאנס'ית. וקולות הרקע, הו קולות הרקע; כשהם שם, הם ההרמוניה של האורגזמה. ויש לציין שכמעט כל השירים מגיעים לרמה כזו או אחרת של אורגזמה.

אורגזמה

אורגזמה של האינטליגנציה הרגשית, מערבולת של מרד. המרד של הנוער הרגיש.

מורד במה? בקיום. בהתקיימות. בשנאה ל"מערכת"; לבית הספר, לצבא, לאמצעי התקשורת, למאינסטרים, להורים. מורד בצביעות, בראוותנות, מורד שבכל מה שנמצא מסביב ולא מתאים לו.

ובייחוד כשלא מתאים לו להפסיק לשמוע אותם גם אחרי שעבר את גיל 15.

[1] הקטע מתייחס לכל הפחות לקריירת הלהקה בתקופות אלבומי האולפן השני והשלישי רבתי.