סיטואציה - אדם עומד למול יצירה; מתבונן בה כאילו הייתה פריט קודש, מתפלסף בפרהסיה, מגיע למסקנות מרחיקות לכת ולהשלכות עמוקות לגביה ולגבי החיים וכל זאת תוך שילוב של הבעת מילות תשוקה ותבונה.

כשזה קורה בתערוכת אמנות עמוק בתוך מוזיאון, באחת הגלריות או התיאטראות, יטה הציבור הרחב על פי רוב לבטלו, להתנכר למילותיו הציוריות ולתייגו כ'פלצן' ותו לא.

אם כן, כיצד ייתכן הדבר שלפחות אחד כזה, עם שיער מאפיר, קול מחוספס ואיטי, הבעה רצינית ורטוריקה מתפלפלת נמצא בלב הפריים טיים הישראלי, ולא סתם, אלא נחשב להשראה אהודה ואהובה היוצרת עניין עד כדי האזנה כמעט אובססיבית לכל פרט מוצא פיו? (במילים אחרות – כיצד ההבעה "הפלצנית" איננה יוצרת אנטגוניזם במקרהו?)

אייל שני -

אז על חרושת הקולינריה שאנו חווים בתרבות הפופולארית ללא הרף, שכלולה והתאמתה למדיומים גורפי הרייטינג של היום – ריאליטי ותחרויות למיניהם, אפשר לדון לא מעט (או לקצר בכעס כפי שעשה רוגל אלפר על גבי "הארץ" - ינואר 2014) אבל זה לא עניינו של טקסט זה. העניין הוא האדם - אייל שני.

כאמור, שפה גבוהה ותשוקה אינטלקטואלית היא ודאי דבר שגור בכל הנוגע לאמנויות הקלאסיות כגון ציור, פיסול, תיאטרון ועוד. אולם נדמה שעד כה לא יחסנו (לפחות, כנראה שרובנו לא) את אותה חשיבות דקדקנית אמנותית-פילוסופית לתחום הקולינריה.

בכל הנוגע לטלוויזיה, קיבלנו בעבר את בוקששטר, אהרוני או שגב משה, מסבירים מתוך ניסיון, מדברים על הליך העבודה ומכניסים שמחה, חיבה וחברה למטבח. אבל בכל הנוגע לשני, נדמה שהסיפור הוא שונה. צפייה בשני לא מוציאה אותך אדם שמח יותר שיודע דבר מה נוסף על בישול או לכל היותר מחזיק במתכון נוסף, אלא מוציאה אותך חכם יותר, מסוקרן יותר, מעוניין לצאת לפעולה מלאת השראה כדי לחוות במו ידיך את ההליך, חש גוון אחר של משמעות קולינרית; חוויה של אינטליגנציה מעורבת בתשוקה. הרצון הוא לעבור, כפי שנדמה ששני עובר, תהליך; לחוות את הדרך, את ההשפעה של החומר, את העיבוד שלו ואת עצם נוכחותו, לא פחות מהתוצאה הסופית.

אומרים שאמנים טובים הם לא רק אלה שגורמים לך להתפעל מעבודתם אלא כאלה שמהווים לך להשראה או גורמים לך לעוררות (רגשית או פעלתנית) להשתתף באהבה שלהם, להישטף בה ולתת לה ביטוי אישי. ואכן, יצא לי להכיר לא מעט אנשים שלאחר היחשפות לשני, מוזר מאוד להיווכח - בחנו מחדש את יחסיהם לעגבניה, פשוטו כמשמעו. שני גרם לגישה שלהם לתחום שלם בחיים להשתנות. פתאום בישול מתויג כחוויה אותנטית שכיף להשתמש בזמינות שלה בחיי הבורגן הממוצע.

ישנם לא מעט שפים שמתייחסים בדקדקנות אובססיבית לכל פרט ופרט בארוחה ומייחסים לו חשיבות מכרעת, אבל נדמה ששני הוא ראשוני בכך שמייחס חשיבות רעיונית, כמעט פילוסופית, לאחרון הגרגירים - זאת באופן שמזכיר במעט את תורת הצבעים המפורטת של הצייר קנדינסקי, שפורטה בה כוונה ומשמעות מאחורי כל גוון או צורה, כאשר כל אחד מהם שיקף עולם ומלואו – וכמובן שיש להזכיר בהקשר זה את הסדרה המצוינת 'איפה האוכל' של שני.

נדמה ששני לא כאן בשביל הטכניקה היבשה והליכה על פי המתכון. הוא פה בשביל האינטראקציה, ההתחברות לחוויה; את שני לא מעניין שהאוכל לא עונה לו בקול כאשר הוא מדבר אליו ועליו, כי השיח מתקיים באמצעים אחרים, זהו דו שיח בשפה שהוא ממציא. כצופה, נדמה לפעמים שאתה דוחף עינייך לרומן אישי שנרקם בינו לבין המזון שעל הצלחת, רומן שמצליח לייצר אינטימיות נגועה באהבה על אף מצלמות האולפן שמתאמצות להיתקע בין השניים ועוד מספר שפים שמהווים לנוף בידורי גרידא.

בעיני, יש בשני במובן מסוים משהו אנטי פופולארי; מעין אנטי ציניות ישירה למדי, אנטי-רייטינגיות; או לפחות כזו שמגדירה מחדש את ייבוא הרייטינג. לכל הפחות, נדמה שמדובר באותנטיות על המסך (אותנטיות שמבוטאת על גבי פלטפורמה צינית בסופו של דבר) וזו מוכיחה עצמה כמנצחת.

-

כשערוץ 1 'כפה' את מה שנתפש כ"תרבות גבוהה" בשנים שקדמו למגוון הכבלים והתפוצצות המידע, היו כאלה שהתחברו והרגישו שמדובר בתכנים בגובה העיניים, ולעומת זאת מצאו עצמם חלק ניכר מהצופים מפהקים בבטלה למול המרקע תוך אי מציאת עניין ומקום בתוכן המועבר.

כיום, נדמה כי להתפלפלות האינטלקטואלית הגבוהה משהו של אייל שני יש מקום בסלון של לא מעט צופים וזאת על אף שהייתה נחשבת לפלצנית או יפת נפש במדיומים או בהקשרים אחרים.

נדמה ששני מהווה את נקודת האמצע, מעין שילוב היברידי - שמצליח בפופולאריות שלו - בין האינטליגנטי לשטחי (בכל זאת, פריים טיים מאיין-סטרימי שמתנהל על פי חוקי הרייטינג), בתוך משבצת שכדרך קבע נוהגת לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר, ובכך מהווה בעיני לסמן של השראה חיובית וחכמה, בלב פריים טיים שלילי ואינפנטילי.