אתמול, ה-9 ביוני 2014, זכיינית הטלוויזיה רשת, בחרה לייחד חלק שלם
במסגרת התוכנית "The Voice" ולהקדישו לבנו של מי שזכה לכינוי "מלך"
הזמר המזרחי. הצילום מציג את מהלך האודישן של גילי ארגוב באולפנים ולכאורה את
קבלתו בזרועות פתוחות לסגל התוכנית. ללא ספק, מדובר בפרק שמופק היטב, המוגש לצופים
בדרמתיות יתרה וערוך באופן מעורר סנטימנטליות, שלא לומר בצורה מניפולטיבית (קטע מהבר
מצווה של גילי? באמת?). זאת על אף שברקע, אתרי האקטואליה והרכילות כבר השכילו לספר
טרם שידור הפרק שהזמר מצא את דרכו החוצה מכותלי התוכנית, עקב בעיות התנהלות
והתנהגות, זאת לאחר שהוצמדו לו אנשי מקצוע בניסיון להשאירו.
גילי ארגוב, שבעברו הרחוק אף הוציא מספר אלבומים וניסה ללכת בדרך המלך
המשפחתית, ואשר אחראי בין היתר ללהיט (שבימינו עודנו משרת נאמנה את אוהדי בית"ר)
"מי המציא את המילה אהבה", הוא כמובן כבר שנים ארוכות איננו בקו ה"נורמלי".
אינספור עדויות אשר מסתובבות בטווח שבין רחוב המסגר בתל אביב ועד שיכון
המזרח של ראשל"צ על נרקומן שמוכן לעשות הכול בשביל לקבל מספר שקלים או מנת
אוכל. גילי ארגוב שמו. לכו תשלחו אדם שכזה, היישר מהפקה טלוויזיונית מפוצצת המלבישה
מעטה תהילה של רגע על מתחריה, בחזרה לחיים של מאבק עם גמילה ובלבול עמוק, ותספרו לצופים
שישנו כאן סיפור סינדרלה. האם זה מוסרי? נדמה שלא. האם זה נצלני? כן.
ההשתאות והכעס הציבורי על הניצול של האדם והסיפור, על מניפולציה רגשית
שמטרתה היא רייטינג גרידא על אף הסוף הידוע לנו בהינתן, הינה מובנת וברורה.
אבל משום מה, מצידי, היא דווקא עוררה פיהוק, כיוון שהינה ברורה וידועה מראש.
זו הרי לא הפעם הראשונה וממש לא האחרונה שהרייטינג איננו נוקט באמצעים
מוסרניים כאלה או אחרים ופוגע בחייהם של פרטים או קבוצות ומשפחות. זה אותו
הרייטינג שגרם ל'בלוגר הנודע' להוציא את הסיפור של אייל גולן לאור בניגוד לחוק, שלעיתים
נוהג לעוות לנו סיפורי אונס או התעללויות עוד לפני שידוע מי נגד מי, איך ולמה,
אותו האחד שכמעט וקבר את שרון גל בעודו חי, ועוד ועוד.
בעידן של "חברת ראווה" (כפי שגי דבור נהג לכנותה, 1967) בה
עוצמת הדימוי והיח"צ חשובה לעיתים קרובות אף יותר מבירור המציאות עצמה; בו
מכונות משומנות ליצירת רייטינג אינן נאמנות לעובדות אלא אך ורק להיקף הסיפור (או
הסנסציה) אותו אפשר לייצר (וכמובן, ככל שהיקף האירוע גדול יותר, כך הכסף שנכנס
לקופה גדול יותר), אין חדש תחת השמש.
מה שנותר כעת הוא לבקר ולהבין כיצד עושים ההפך. להבין מדוע זה לא בסדר
לעוות את המציאות למול הציבור בשם מיקסום רווחים כלכליים, או גרוע מכך לפגוע בבני
אדם בצורה ישירה, רק בשם סיפור שאיננו לחלוטין נכון. מכונית אמצעי התקשורת כבר
מזמן לא עוצרת בתמרורי העצור של האידאלים או המוסר והיא לחלוטין איננה מתאמצת
להציב לצופה רף של תרבות מתוחכמת או אפילו סיפורים אמיתיים.
המאבק על הרייטינג הוא תולדה ישירה של שוק חופשי. הוא מהות יצירת העניין אשר תמקסם
את רווחי הערוץ\הזכיין ותשאיר אותו איתן בתחרות. עם זאת, חשוב שמסיפורים שכאלו,
נבין כי במידה ולא נשכיל למתן השפעותיה ההרסניות והציניות של התחרות הזו, נמשיך
לסבול מהידרדרות מוסרית במסווה של זוהר או אטרקטיביות. הערב בו דנים בשלהי קיום
רשות השידור הוא בידיוק הערב לדבר על כך, שמא נקום לבוקר של תרבות מופקרת לחלוטין.
ויפה שעה אחת קודם.
-
ובלשון סרקסטית - נו, לא ראיתם את הפרק השני בעונה הראשונה של 'מראה
שחורה'? גם לאחר שגיבור תוכנית הראליטי יאיים בהתאבדות מתוך ייאוש, איבוד עשתונות
וניסיון להציג את הרע מאחורי התעשייה, יגיע השופט (ה'מנטור') ויגיב בפליאה לכישרון
העצום והמרגש שלוקח חלק בתוכנית. ובכן, אין סיפור שהוא טוב במהותו או רע במהותו.
יש סיפור שהוא "מעניין" או "משעמם". ברוך הבא למוסרנות של
המאה ה-21.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
