'ספרינג
ברייקרס' הוא סרט המספר סיפורן של 4 נערות קולג' אמריקאיות שיוצאות לחופשת האביב
שלהן במטרה להכיר בנים, לרקוד במסיבות ולעשן סמים. לא רק זו, אלא עוד סמים ועוד
מסיבות ועוד בנים ועוד סקס ועוד מסיבות וסמיםמסיבותסקסבניםסמים.
הסרט זה,
מתאר בצורה מחוננת, את התקופה. נוצר את תרבות הצעירים השלטת ומקצין אותה עד שיא.
אסביר כעת את הפרובוקציה במלואה:
- - -
מי שמכיר את
הרמוני קורין, ידע מראש שכשסלינה גומז וונסה הדג'נס (כוכבות דיסני המייצגות את
דימויים של תרבות צריכה רכה ופופ זול לילדים \ נוער צעיר) מופיעות על הפוסטר שלו, מדובר
בדיסוננס עמוק. לא היה ברור מה לבמאי, שנחשב ככזה המגיע ממחוזות האינדי
והאלטרנטיבה, שסרטיו הפרובוקטיביים רוויים באסתטיקה מוחצנת של שילוב בין כיעור
ליופי, בין המותר לאסור, בין היפה למכוער – הפיכת המכוער לנוצץ וטהור ותיאור מוקצן
של תרבות הצריכה המערבית המופרזת - מה לו ולכוכבות הפופ של העולם האמיתי - למותגי
הפופ של דיסני שהוא בעצמו מגנה במסריו.
הסרט עצמו,
הוגבל לגיל 16 בישראל (בארה"ב דורג R – דהיינו גיל 17, ההגבלה הגבוהה ביותר) - ויצר
פרובוקציה לא קטנה בקרב קהילת מעריצות שהציפו את עמוד הפייסבוק של הסינמה סיטי
בתלונות לגביי אי היכולת להיכנס לסרט ויצר וויכוחים ונרגנות רבה בתורים לבתי
הקולנוע ע"י נערות צעירות שהתגנדרו במיוחד לכבוד המאורע. אף אחת לא הצליחה
להבין למה קצת מיניות תגרום לה להפסיד את האקסית של ג'סטין ביבר צוחקת עם חברותיה
בביקיני על מסך הקולנוע.
- - -
הניגוד בין
המסר של הסרט עצמו, לכוכבות המשחקות בו, הוא חד ורציני. קורין מנצל את כוכבות
'העולם האמיתי' (העולם שמחוץ לעלילה) כדי להעביר בסרטו (העולם העלילתי) ביקורת על
אותה התרבות שכוכבות הסרט משחקות בה תפקיד חשוב במציאות; אותה תרבות פופ מאוסה,
תולדה של תרבות צריכה מופרזת, תרבות של קפיטליזם פוסט תעשייתי ונצחון ערכי עולם
הפרסום.
האוכלוסייה שכביכול הייתה מיועדת לסרט שכזה, הנערות הצעירות, הנערים, הדור הזה; שסיכוי
לא נמוך שיאבד את ההכרה מאלכוהול בבורגס, יבדוק מריחואנה מהי בגיל התיכון ומושפע ללא
הרף ממעצבי תודעה שמגדירים בשבילו מושגים קריטיים כמו 'אושר', 'אהבה', ו'חיים' שכל
מטרתו היא כסף, הוא זה שהיה אמור לקבל את האוטופיה הזו שהרמוני קורין עיצב בפנינו
בסרט זה.
בעיית מנהלי
בתי הקולנוע - המטרה בכל הבאת הסרט היא אחת: כסף. אם כך, למה הוועדה מגבילה את קהל
היעד הפוטנציאלי? למה מגבילים את ה'היצע' בפני קהל ה'ביקוש'?
האינטרס
הכלכלי מחסר ההבנה שמדובר בסרט שמותח ביקורת עמוקה על השטחיות הקיצונית של התרבות
שהם בעצמם מייצגים. מדובר במקרה דומה למקרה להקת ההארדקור פאנק black flag, וMTV בשנות ה80; הקליפ לשיר
המפורסם של הלהקה, "TV PARTY", המבקר את חוסר המעש של
האמריקאי הממוצע שיושב ומשמין מול הטלוויזיה ("אין לנו שום דבר טוב לעשות,
מלבד לצפות בטלוויזיה ולשתות אלכוהול") זכה להקרנות חוזרות ונשנות במהלך היום
בפני הנער האמריקאי שבילה את זמנו בהשמנה מול קליפים תזזיתיים, כאשר הנהלת הערוץ
לא הבינה כי מדובר בשיר המבקר את התרבות שהיא בעצמה מייצגת.
זהו בידיוק
הטריק. הרמוני מדבר על הכסף (תרבות הצריכה), אבל הוא לא הדרך להכנסת עוד כסף
לקופה; אותן בחורות שעברו את גיל 16, ועדיין הגיעו אל הסרט, הבינו במהלכו שמדובר
בטעות גדולה. אחרי ניסיון "לשרוד" את סצנות הסמים המופרזות (בכל זאת, ב'עספור'
הן נתקלו בלא מעט) החליטו שהן יוצאות באמצע – כי כנראה לדידן, יותר מידי שורות קוק
הוסנפו כאן על שדיים חשופים במהלך האורגיות הערוכות. כך, לא פחות מחצי ממספר
האנשים שהתחילו לראות איתי את הסרט באולם הקולנוע, יצאו במהלכו. 'למה כוכבות דיסני
כל רגע מעשנות סמים מול הפרצוף שלי?' שאלה הבחורה משורה 6 כיסא 11. אותה הקומדיה
הרומנטית-מינית-עולםאוטופית שהן ציפו לראות, איכזבה אותן אכזבה קשה. "מה זה
לעזאזל הסרט הזה?" נשמעה קריאה מחוץ לאולם.
התכנים
המופרזים של ה'דוקומנטריה הפיקטיבית על איה נאפה' שהוקרנו להן מול הפרצוף, היו
כנראה יותר מידי.
משמעות
החיים, מוות, מין והנאה עפ"י הרמוני קורין
הסרט עצמו,
עוסק בסוגיות אנושיות בסיסיות. חיים, מוות, מין והנאה. הצירוף "משמעות
החיים" מופיע בו לא מעט פעמים. המוות קורץ לדמויות הראשיות מספר פעמים. הרצון
למצות ולחוות את החיים עד התום, כאילו מדובר בחופש גדול אחד ענק, נצעק מתוך
האקרנים. זוהי אותה תרבות ה"לחיות את הרגע" שמפומפמת בכל פרסומת לבגד או
למשקה אלכוהולי כזה או אחר.
ההפרזה,
שבירת הגבולות שבסרט - משילה כל משמעות עמוקה מהמושגים הנ"ל. שדיים לא מרגשים
יותר. מין הוא עוד נדבך שמטרתו לתפוש את תשומת לב הצופה. נעזוב שסמים הם דבר רגיל
לחלוטין. בסרט שכזה, המחשבה מסולפת. העין מסולפת. סף הריגוש עולה. האדישות ניחנת.
זה לא הסרט.
אלה הם חיינו. הסקסיזם בפרסומות. האלכוהול שפוגש ילדים בני 12. הרצון לברוח
לבורגס\אילת\איה נאפה ששוכן בכל נער היום.
לא סתם
בוחרות כוכבות הסרט לשדוד כדי לממן את החופשה, לא לשווא מציג הגנגסטר לצד הבגדים
שלו והבשמים שלו, את הרובים שלו. זוהי ההוזלה של החיים, זהו תהליך הסרת המשמעות.
זהו עולם ללא
גבולות. זהו ה"חופש". החופש הוא העירום, הוא הסמים, הוא המסיבה. הוא
החלום האוטופי לחיות על פי עקרון ההנאה והכאב, חוסר היכולת להתמודד עם הגבלה.
האינסטנט. המגע. מסך המגע.
חוסר העומק. חוסר הריגוש. סף הריגוש נמתח. בידיוק כמו
שבחיים האמיתיים ליל וויין נכנס לאישפוז, בידיוק כמו עולם הפרסום. אלה החיים
בתקופה הזו. תודה לך קורין, שנתת לאותם האנשים את אי הנעימות לצפות בקולנוע בתרבות
שהם עצמם אוכלים ושותים בכמויות ענקיות ב'כוכב נולד', 'דה ווייס', בוודקה אבסולוט,
ערק איילים, בבורגס ובאילת – אולי כמו שיצאו כולם זועמים מהסרט בקולנוע, הם יחליטו
לצאת מהסרט של החיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
