נובמבר 2012;

תאילנד. מזרח ומערב באותה הטריטוריה. קומות גבוהות של כבישים מהירים, כשמתחת שכונות עוני / בורגנות זעירה.

פרסומות של מותגים בין לאומיים. שלטי חוצות עצומים. המון מכוניות, המון אנשים.

מגוון פרסומות של מוצרי טכנולוגיה חדישה (החדשנות, הנאורות, הגלובליזציה, התמערבות) לצד פרסומות של מלך תאילנד (לאומיות, זהות קולקטיבית, אמונה, מונרכיה).

אנחנו בקומה השניה או השלישית של הכביש (בארץ עדיין אין כאלה כבישים עם קומות, ככה זה כשהצפיפות משתלטת), וקומה אחת מעלינו רכבת "sky train". לפעמים באמת נדמה שאנחנו מתקרבים לעננים - אבל הנה, בניינים ישנים ומתפוררים לצד ארכיטקטורה מערבית עצומת מימדים מחזירה אותנו אל הקרקע. אל המשפחות חסרות כל שחיות באמצע העיר הסוענת לרגלי נהר מזוהם. עיר חורקת. עיר משומנת. עיר מהירה.

ההבדל היחיד בין פה לבין ניו יורק (כפי שאני מדמיין אותה כעת) הוא שהנהג יושב מצד ימין והנסיעה קדימה היא על הנתיב השמאלי.

-

על חוויית הצריכה:

יש תחושה שככל שהמגוון מתרבה ו אופציות מתרבות -כך גדל הבילבול וההחלטה על הדרך האחת הופכת מסורבלת ומסובכת יותר. 

הבחירה באחד לא כרוכה בוויתור על האחר, אלא בוויתור על ייקום שלם. לעשות שופינג בתאילנד זה בילבול אחד שלם. מרוב שיש כל כך הרבה סוגים, מינים, מכל טוב וזן - נוצרת התחושה ששום דבר לא בעל ערך.

כמו להימצא בתוך אוקיינוס כשמה שאתה מחפש הוא טיפות בודדות. במקום להיות מאושר אתה מוצא עצמך מבולבל. זהו האפקט של חוסר הגבולות להבנתי.

אין גבולות - אין משמעות.