החיים על פי אלטר אגו

אותן אזהרות כמו בפוסט הקודם אנשים .

ד"ר מושישי ראה את אנג'ל יוצא ממשרדו ושורק למונית, הוא המשיך לבהות במונית המתרחקת עד שהיא עברה את קו הראייה שלו מהחלון הגבוה. הוא שאף עוד מהסיגרייה שלו. הוא הסתובב ולחץ על כפתור האינטרקום.

"זמן להפסקה. תהני מהשעה שיש לך" הוא נשף את העשן, לקח את מכשיר הפלאפון שלו מהשולחן וניגש שוב לחלון, בעודו לוחץ על כפתור החיוג המהיר.

"נו?"

"הוא הלך לאיזה ארוחת צהריים עם החבר הטוב שלו או משהו. הגנרל עדיין לא מתייחס אליו יפה. בקצב שהעניינים בינהם מתדרדרים אני חושב שהוא יהיה מוכן לשתף פעולה כשיגיע הזמן הנכון."

"מושלם. הכל הולך לפי התוכנית."

"ואני נהנה מאוד בינתיים," ד"ר מושישי ציחקק."אני מקווה שגם אחרי שהכל ייגמר נוכל להמשיך ליהנות ביחד, הוא ואני."

הייתה שתיקה קצרה מהצד השני. ואז הגיעה התשובה: "נראה אחרי שהוא יגלה את האמת. תמשיך כרגיל בינתיים" ואז השיחה נותקה.

ד"ר מושישי הוריד את המכשיר והביט מחוץ לחלון שוב. היו עננים אפורים בשמיים ונראה שירד גשם עוד מעט.

"אתה מאחר. באופן מחריד." שון היה ממש לא מרוצה.

"אני יודע, אני מצטער" אנג'ל חייך אל שון בשעה שהוא התיישב מולו." אני אקנה לך קינוח בתור פיצוי מתוק?"

מחשבה לא טהורה במיוחד עברה בראשו של שון, על אנג'ל, מכוסה בקינוח, בתור פיצוי מתוק.

הוא אהב את הרעיון הזה.

"בסדר. אז... למה איחרת?" שון לא היה מסוג האנשים שיכלו פשוט לעבוד על איחורים בשתיקה אם לא היה תירוץ ממש מתקבל על הדעת.

פציעה חמורה הייתה מתקבלת כתירוץ טוב.

רומן עם הפסיכולוג לא.

"לא שמתי לב לשעה, אתה יודע שאני מעופף כזה לפעמים. הייתי עסוק בדיפדוף בקטלוגים ולא שמתי לב לשעה בכלל." אבל הוא לא הוסיף שהוא דיפדף קטלוגים במשרדו של ד"ר מושישי. משום מה שון שנא כשאנג'ל הכניס איזכורים כלשהם לד"ר מושישי לרשימת התירוצים שלו.

או ריבים עם בעלו, הגנרל.

שון היה מאוד נוקשה כשזה נוגע לתירוצים מקובלים.

"מה תרצו להזמין?" המלצרית ניגשה אליהם והייתה מוכנה לרשום את ההזמנות שלהם עם העט השלוף שהיה רכון מעל הנייר, מוכן ומזומן לעבודה. הם הזמינו את מנת הבוהריים המיוחדת של בית הקפה החביב הזה ואז התחילו לפטפט בנינוחות.

בקצה הרחוק מהם של בית הקפה ישב אדם עם משקפי שמש גדולים שכיסו חצי מהפנים שלו, מעיל בלשים מאיזו קולקציה ישנה של אנג'ל, אבל הוא לא היה מודע לעובדה הזו, וכוס קפה גדולה בידו. הוא לא  הזיז את מבטו מאנג'ל מאז שהוא הגיע לבית הקפה, כמה דקות אחריו. הוא לגם מהקפוצ'ינו שלו כדי לא להעלות שום חשד.

בקרוב מאוד אנג'ל יידע -בדיוק- מי הוא.

התחיל לרדת גשם כשאנג'ל ושון סיימו את הארוחה שלהם, ואת הקינוח המתוק שהם חלקו. מכיוון שהבית של שון היה במרחק הליכה קצר משם הם החליטו ללכת לשם לאחר מכן. שון פתח את המטרייה שלו אבל נוכח לגלות שאנג'ל כבר דילג בין השלוליות הזעירות שהחלו להיווצר על המדרכה.

"יש לי מטרייה, אתה יודע" הוא ניסה להישמע רציני כמו תמיד אבל משהו במראה הזה של אנג'ל מדלג בין השלוליות בגשם כמו ילד קטן וחסר דאגות גרם לו לחייך.

"זה לא גשם חזק וזה הרבה יותר כיף ככה" ענה לו אנג'ל בשמחה והמשיך בשלו למרות המבטים שהוא קיבל מהעוברים והשבים שהחזיקו במטריות שלהם ומבטי ההתנהג-בהתאם-לגילך-אדוני שלהם.

כשהם הגיעו לביתו של שון הוא ואנג'ל הורידו נעליים ולבשו את נעלי הבית שהוא תמיד השאיר בכניסה. בבית היה חם ונעים לעומת החוץ שהיה קריר.

"מממ...אני אוהב כשיורד גשם. הכל כל כך.. גשמי כזה" הוא ציחקק ונשכב על הספה.

שון הביט בו. הוא נראה כל כך טוב.

הגופייה הצמודה שלו הדגישה את פלג גופו העליון, השיער הרטוב שלו שהריח מאותו גשם שאנג'ל כל כך אהב...

התנוחה הנינוחה אך עם זאת סקסית במקצת שאנג'ל היה שכוב על הספה שלו.

הוא כל כך רצה לצלם את זה. להנציח את זה לנצח.

שון התקרב אל הספה ואל אנג'ל ואז הוא רכן ונשק לאנג'ל על השפתיים.

הוא התכוון לתת לו רק נשיקה עדינה ונחמדה כדי לא להפחיד אותו, הרי לחברו הטוב ביותר והנשוי אין מושג כיצד הוא מרגיש כלפיו אבל... במקום זאת יצאה לו נשיקה חזקה, אגרסיבית מעט ניתן לומר. הוא תפס בעורפו של אנג'ל ולא נתן לו להתרחק והמשיך בשלו, הלשון שלו דורשת כניסה לפיו של אנג'ל. הוא רצה לטעום אותו. הוא ידע כמה מתוק הוא בוודאי והוא רצה לטעום אותו. עכשיו.

"ש..שון! מ..מה אתה עושה?!" אנג'ל שאל במין תדהמה והתנשמות אחרי ששון הפסיק את התקפה שלו על שפתיו של אנג'ל לדקה כדי לקחת אוויר.

שון התנשם בעצמו, הביט בעיניו של אנג'ל ואז בקול שנשמע לאנג'ל כמו נהימה חייתית אמר:

"אני רוצה אותך"

תמונת יאוי D:~