הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

לא העלתי על דעתי שזה יהיה נושא העדכון הבא בבלוג הזה. ברנדה הייתה ענקית רוח וחלוצה אמיתית בתחום מחקר הרשת בעולם. היא אף פעם לא הלכה למה שנדמה בולט או חשוב ולא רדפה אחר פרסים והכרה: עניין אותה כיצד אנשים משחקים ויוצרים ברשת, היא התלהבה למצוא דפוסים של אמנות פולקלור או משחקיות בשפה וריתק אותה אבדן החומריות של הטקסטים בעידן הזה. העבודות שלה עסקו בדפוסי שיתופיות בראשית ימי הרשת, כשחוקרים אחרים מבחינים שזה ה-עניין ברשת רק בשנים האחרונות כשזה מתפרץ בבירור ביישומי ווב-2.

הכרתי את ברנדה ב-IRC ב-1995. הכינוי שלה היה Do-re-mi ומשתתפים אחרים הלשינו שהיא מרצה לתקשורת שחוקרת את הרשת. שוחחנו מעט והסתבר שהיא פתחה לאחרונה קורסים חדשים על תרבות דיגיטאלית בחוגים לתקשורת ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה שלי. היא סיפרה לי שלשבת ב-IRC ולנתח צ'טים זה חלק משיעורי הבית ואני נדלקתי והבטחתי להירשם. ההרשמה לקורסים בזמנו הייתה בשיטת כל הקודם זוכה ואנשים היו ישנים בשקי שינה ליד הקמפוס ונרשמים בתור משש בבוקר כדי לתפוס את הקורסים המבוקשים. הקורס והסמינר של ברנדה היו במחזור השני או השלישי שלהם וכבר היו בתפוסה מלאה. לפיכך, נאלצתי לבצע סוג של לואו-טק האקינג ולחולל סצנה קולנית בנוסח "דיברתי עם המרצה באינטרנט והיא אישרה לי מפורשות להירשם לשני הקורסים הללו". אף אחד לא ממש ידע מה זה אינטרנט וזה כנראה נשמע מאיים מספיק כדי לפתוח את ההקצאה של הקורס ולרשום אותי כחריגה "באישור המרצה".

בזכות ברנדה הפכתי את הצ'יטוט הסטודנטיאלי הסתמי ברשת למקצוע. ושוב הייתה זו ברנדה ששלפה אותי מהתעשייה בשנת 2000 ושכנעה אותי לעשות אצלה דוקטורט למרות שהיא פורשת לגמלאות ותנחה אותי מרחוק. התחלנו לעבוד בכלל על פרויקט של העצמת נשים בעזרת טכנולוגיה בגווטמלה אבל מתישהו ב-2004, גם אני וגם ברנדה הרגשנו שזה לא זה. אני הייתי אז בלוגרית מזה שנה והצעתי ללכת על בלוגינג כנושא מכיוון שאני כבר נמצאת ב"שדה".

ראיתי את ברנדה בפעם האחרונה ב-2004 כשהיא ביקרה בארץ וניסחנו את הצעת המחקר הראשונה לדוקטורט על ישרא. היא הייתה אמורה להגיע לכאן ב-2006 לכנס על לשון שפה וחברה שבו אילן גונן ואני הרצינו על פקצית, אך נאלצה לבטל. לפני כשנה היא ביקשה לדבר איתי בסקייפ ואני נלחצתי וחשבתי שאני דוקטורנטית רעה ובלתי משקיענית שהולכת לחטוף נזיפה. הסתבר שהיא רצתה לגלות לי שהיא חולה בסרטן ולדבר על ההשלכות של זה. בראשית לא היו לכך השלכות על העבודה שלנו. היא עמדה לבוא לארץ שוב השנה ושוב חשבנו שנפגש אבל אז היא ביטלה בגלל סיבוך בירוקרטי עם הביטוח הרפואי שלה בארץ.

על אף הסרטן לא היה חשש לחייה, היא קיבלה טיפולים תקופתיים והמחלה הייתה בשליטה: עד ליומה האחרון היא כתבה מחקרים, ערכה ארוחות ערב לחברים והתרוצצה ברחבי ייל, האוניברסיטה בה שהתה כחוקרת אורחת. ביום שישי האחרון, היא פשוט התייבשה.  ובגלל החולשה הכללית של המערכת החיסונית מהכימותרפיה, היא חוותה לחץ דם גבוה, קריסת מערכות ואיבדה את ההכרה. היא הייתה ללא הכרה מיום שישי עד מוצ"ש, אז נפטרה.

אני כל הזמן חושבת שאולי היא הייתה בחיים אם היא הייתה מקשיבה לי. כאן מאד מקובל לקחת טיפול אלטרנטיבי כגון הומיאופתיה כהשלמה לטיפולי כימותרפיה ואני מכירה אנשים שחוו ניסים בנושא הזה. בארה"ב זה פחות נפוץ אבל ניסיתי לשכנע אותה, שלחתי לה מידע מחברתי ההומיאופתית ומצאנו הומיאופת קלאסי טוב בניו הייבן אבל היא היססה ללכת על משהו שאין לו ודאות מדעית במתודולוגיה קלאסית, אפילו שזה הוכיח את עצמו באחוזים גבוהים על חולים. ובסוף המוות שלה בכלל לא היה קשור באמת לסרטן. אם היא הייתה מקשיבה לי, האם המערכת החיסונית שלה הייתה שורדת את ההתייבשות?

ברנדה הספיקה לקרוא רק מחצית מהדוקטורט שלי, 3 פרקים, זה מה שכתבתי עד כה. למזלי, ד"ר אסתר שלי ניומן הצטרפה אלינו כמנחה שנייה ב-2006 וכעת אוכל להמשיך לכתוב כרגיל תחת הנחייתה. ועם זאת אני מרגישה מאד בודדה במובן מסוים, כי יש דברים שרק ברנדה הייתה שמה לב אליהם ויש את הגב הזה, הביטחון שאם משהו עובר אותה, אז הוא ראוי. כי מי כמוה מבין באמת את נבכי תרבות הרשת? ואולי כבר אין משמעות או יתרון כלשהו למי שהיו שם מההתחלה על פני מי שקפצו על העגלה בשנים האחרונות.

זה לא מקרה עבורי שברנדה הלכה לעולמה בדיוק עכשיו כשאני עורכת ביני לבין עצמי חשבון נפש עמוק לגבי הקארמה שלי עם התחום של תרבות הרשת: מה מקומי בו נכון לעכשיו, עד כמה זה עדיין מעניין אותי, מה אני מוכנה להשקיע כדי ליטול בו חלק והאם אמשיך בכיוון הזה בכלל אחרי סיום הדוקטורט? בכל מקרה, ברנדה כבר לא תהיה שם כדי למשוך אותי שוב חזרה ולסקרן אותי לגבי עוד כיוון ועוד תופעה. אני אצטרך לסמוך על האינטואיציה שלי עכשיו.

יהי זכרה ברוך.