אין לי מטאפורה יותר טובה לשדרוג שרתים. בפעם הקודמת שהיה מעבר שרתים בגלל המעבר לנענע היה פה משבר קהילתי על רקע אידיאולוגי. הבוקר קרה משהו מפתיע עוד יותר: הנפגע המרכזי של "רעש האדמה" הזה הוא הקאונטר. אותו רכיב טכנולוגי שכבר דיברנו עליו והשוונו אותו למד דופק או שעון במרכז העיירה שנדמה כי הוא מנהל את המקום הזה מבחינות מסוימות, שהיה כאן מראשית קום האתר. ברמה מטא-גיאוגרפית הייתי אומרת שמה שקורה פה עכשיו שווה ערך להחשכה של ניו יורק בשנה שעברה. אני חשה איזו שהיא דיס-אוריינטציה בלעדיו. קהילת בלוגים היא לא צ'ט סינכרוני שאפשר להיסחף באווירה שלו ברגע שנכנסים באופן פסיבי. יש כאן סט של פעולות אקטיביות שצריך לעשות כדי להרגיש חלק מהכלל. כשהחלטתי לא לעדכן למשך הסמסטר התנהגתי כאילו אני הולכת לאיזה שהוא מקום ואתם התנהגתם כאילו אינני כאן. אנשים אפילו הורידו אותי מרשימות הלינקים המומלצים שלהם ומישהו אף כתב "הפסיקה לעדכן". מה אני צריכה לעשות כדי להיות כאן, כדי להרגיש כאן, כדי שאתם תרגישו שאני כאן?
שאלת הנוכחות בבלוג היא תופעה מעניינת שהייתי רוצה לדון בה לעומק בפוסט נפרד, אבל אני רוצה לקשר את זה לקאונטר כרגע. היה לו ממד של מד דופק, הוא נתן לי אינדיקציות על נוכחות. דרך תנועתו האיטית יכולתי לחוש איך בכל זאת הבלוג שלי פועם. לפני שבועיים הורדתי את האפשרות לעלות בחיפושים של גוגל. אני רוצה להיות נגישה רק לקהילה, זה לא צריך לעניין אף אחד שם בחוץ, במיוחד לא כאלו שמחפשים טיפול שורש, טבעות נישואין וסקס עם נשים שולטות. ומאז הרגשתי שזה הרבה יותר אינטימי. רק אני ו20 האנשים הקבועים שממשיכים להיכנס כל יום אפילו שאין כאן כלום. משאירים תגובה בפוסט ישן, מוסרים ד"ש בחלונית ואולי סתם שותקים אבל הקאונטר שומר את העקבות שלהם. מוזר בלעדיו. בודד קצת. סבב מהיר בין הח'ברה העלה שתיקה משונה ואפילו קצת שמחה לאיד (דוגמיות: צביץ הראשון ששם לב-בתגובות, דארלינג, פאצ'ולי, חרב דמוקלס). אם למישהו יש לינק לפקאצות שמשתוללות מהיסטריה אני אשמח לראות. הייתי בטוחה שיהרגו את יריב. אבל השקט הזה מקפיא. הותיקים אומרים כבר כמה זמן שמשהו בישרא-בלוג מת, נחלש. מה זה המשהו הזה ואיך הקאונטר מסמל אותו? דברו.
*תוספות מאוחרות: לקוטר, אגב, יש פתרון נהדר שירגיע את מכורי הקאונטר ולא יתורגם לתחרות טבלאית. תסתכלו על הקאונטר שלו
ומתארגנת מחאה בהומור: יריב, תפעיל מונה.