הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

הבטחתי פוסט על מוות, אז הנה. יותר מדי לחשושים יש פה לאחרונה שישרא-בלוג מת, שבלוגרים מאיימים להתאבד (באופן סימבולי), וכדי לשאול מה זה מוות בבלוג/של בלוג/של תחושת הקהילה אצל בלוגרים, צריך אולי להקדים ולשאול מה זה לחיות, מה זה להיות, מה זה בכלל להיות נוכח בבלוג? בקבוצות הדיון, אחת האפליקציות הראשונות של תחילת ימי הרשת, היה גרעין קבוע של משתתפים פעילים ואחוז גדול של lurkers, כלומר צופים שאינם פוצים פה. "אני רק מסתכלת" שכאלה, קוראים בלבד. הם נטלו חלק בקהילה ע"י פעולת הקריאה ונספרו כנוכחים מעצם רישומם כמנויים על הקבוצה. גם בצ'ט אפשר להיות נוכח מבלי לתקשר, רק להיות מחובר, שיראו את הכינוי שלך ברשימת המשתתפים.

אבל מבלוגר נראה שהדרישות הרבה יותר גבוהות לרציפות, לאקטיביות, להווה מתמשך. זה לא מספיק שיש לך בלוג באוויר, אתה צריך גם לכתוב בתדירות סבירה, אחרת תשכח מלב עם. זה לא מספיק שאתה כותב פעם בשבוע, לך תקרא אחרים, תגיב אצלם, אחרת יגידו שאתה מתנשא, חולה נפש, מיזנטרופ ואף אחד גם לא יבוא לקרוא אותך בחזרה. אי אפשר לקחת הפסקה מהבלוג כמו שאי אפשר לקחת הפסקה מהחיים, מה, תפסיקי לנשום? אם הכרזת על הפסקה (ואת זה אני מכירה על בשרי) מדובר במוות. נקודה. אולי מוות זמני, כי בעולם הבלוגים מאמינים ואף חוזים בתחיית המתים, אבל מוות זה מוות. מנויים מבטלים מנוי, מלנקקים מורידים את הלינקים או מכריזים שהבלוג כבר לא מעדכן, ולא יעזור לך שתשבע באימא שלך שאתה קורא הכול, חברים שלך תמיד יתפלאו שקפצת להגיב, כמו עלית באוב לאחר המוות.  I blog therefore I am וכשממש אין לי מה לכתוב אני חייבת עוד יותר להנכיח את עצמי ולהגיב אצל אחרים, שיראו שאני בשטח, במרחב התודעתי התובעני הזה שדורש את הסיפור שלי ותובע את המחשבות שלי באדיקות ייתר דווקא בגלל שאין פה גוף. למות כאן זה להפסיק את הסיפור שלך. למות זה לא לדבר. המוות הוא תקשורתי, סימבולי. והמת מרגיש לפתע כאילו הוא עבר לממד אחר. הולכים בערב לאיזו הופעה טובה, חוזרים הביתה ולא כותבים עליה מילה! כי אין לי בלוג! אני בגיהנום!!!!

מעניין להסתכל על זה במיוחד כנגד מקרה של מוות "אמיתי", מוות של הגוף, כמו במקרה של הבלוגרית טל קרמן ז"ל, שנרצחה בפיגוע אוטובוס בחיפה. דווקא על טל אף אחד לא יעיז להגיד בבלוגייה שהיא מתה. הסיפור של טל המשיך לחיות חודשים אחריה, התגובות שזרמו לבלוג שלה, ההמונים שקראו פתאום את הסיפור שלה, ההורים שתחזקו את האתר שלה ואבא יריב שלא מוחק אותו באוטומט אפילו שאף אחד כבר לא מעדכן. "תעדכני את הבלוג מלמעלה" קוראת לה אחת המגיבות. זה מטורף. דווקא כשהיא כבר לעולם לא תעדכן, הבלוג שלה הופך לדבר הכי חי ופופולארי בשטח, לינקים ומבקרים מכל עבר. ואנחנו, אם רק נסענו לחודש בהודו, כבר מזמינים לנו מצבה וירטואלית. אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים, מתי אנחנו נוכחים ומתי אנחנו מתים או גוססים בהקשר לבלוג? האם חשיפתו של כינוי בדוי הוא מוות או לידה?האם מחיקה פתאומית ופזיזה של הבלוג היא התאבדות? האם בלוג יכול להיות חולה? ואיך עושים וידוא הריגה לבלוג? 

נ.ב יש מחקרים שטוענים שתוחלת חיים של בלוגר היא בין שנה וחצי לשנתיים. יותר קצר מחיי כלב. תעשו בעצמכם את החשבון האישי שלכם....