הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

בראשית שנות ה-90 אוכלוסיית הגולשים ברשת אופיינה כ"גברים צעירים משכילים ולבנים חובבי טכנולוגיה". חלקם אופיינו כהאקרים, לאו דווקא בגלל שהם פרצו למחשבים, אלא כסוג של תת תרבות פריקי טכנולוגיה. האוכלוסייה הזו פיתחה את הנורמות ברשת כפי שהן מוכרות לנו, יצרה את הפרצופונים שאנחנו משתמשים בהם, יצרה שפה, תרבות של משחקיות במילים ובפונטים ודיו רב של מחקר אקדמי נשפך על החבורה הזו. היום אפשר למצוא את החלוצים האלה בקהילות קוד פתוח או בבלוגים הרציניים. מחקרי הבלוגים בשנים האחרונות מיפו את אותו סוג של פרופיל לבלוגר הממוצע אם כי מדברים לאחרונה על יותר ויותר נשים בלוגריות ועל שיח נשי בבלוגים.

ועדיין, בארצנו הקטנטונת מתקיימת תופעה ייחודית למדי של רוב נשי בבלוגינג אולי כמעט מתחילת הדרך, כשנוכחותן הולכת ומתחזקת. ובתוך הפלח הזה יש פלח מרתק נוסף שהוא תופעה ישראלית ייחודית: הפקצה. המדובר בנערות בגיל ההתבגרות שלא ברור לי אם יש להן מאפייני זיהוי במציאות כמו שיש להן אונליין (דל פיירו שאוסף אותן נותן בהן סימנים. אפשר להבין עוד סימנים על דרך השלילה אצל בלוגרית שחשבו שהיא פקצה והיא נפגעה ושינתה עיצוב אבל ממשיכה להתנהג "כמו פקצה". מעניין).

מה שמעניין במיוחד מבחינת נורמות של תרבות-אינטרנט, הוא כמה שכל אותן פרקטיקות שהיו נחלת תרבות ההאקרים ואוכלוסיית האינטרנט של שנות ה-90, הפכו היום לנחלת הפקצות. מה שנחשב למשחקיות ויצירתיות, נחשב היום לפקצתיות נלעגת. פקצה, אומרים לי, זה ראשי תיבות של "פרחה קטנה וצעקנית" וזה מתאר התנהגות מבוססת רשת, צעקנות שהיא חזותית בעיקר. אמרו לי לא מזמן שהמילה "פרחה" במרוקאית משמעותה שמחה. ואולי מה שמטריד כל כך בפקצות זה שהן מאד שמחות, חשות שהן מושלמות, משתמשות בצבע הוורוד בבלוגים, והשמחה המוגזמת הזו מציקה במיוחד לנוער הדיכאוני יותר של ישרא.

כשחשבתי איך מתרגמים פקצה לאנגלית מישהו הציע לי לקרוא לזה clueless. שפת הפקצה ועולמה הן סינתזה של הקלולס האמריקאית עם המורדים הארגנטינאים באיזו שהיא צורה ("אני לייק סו שמחה להיות פה, זה מוי כיף..."). את משחקיות הפונטים של ההאקרים הן מיישמות במשחקיות פונטים בעברית שהייתה נחשבת ליצירתית ואינטליגנטית ביותר בהקשר אחר (פונט הפקצה להורדה באדיבות יולקס). השגיאות שלהן בעברית הן אכן לפעמים תוצר של עילגות אבל פעמים רבות היא נראית מכוונת מוגזמת ואני תופסת אותה כחתרנית במובן מסוים (מדריך האקדמיה ללשון האיברית של שסק). הן לא טיפשות, הפקצות. הן עשויות להיות גם האקריות. מה שיכול להעלות במוחנו כמה תהיות לגבי הגדרות עתידיות לאינטליגנציה, האם זה נמדד ביחס לשפה או ביחס ליכולות טכנולוגיות? אפילו את מודל הקהילה שלהן הן לוקחות מתרבות חלוצי האינטרנט – מודלים של קוד פתוח - "כלכלת החינם" (gift economy). הפקצות מעצבות בלוגים זו לזו תמורת קרדיט וצומי באינטראקציה מושקעת וחינמית.

יש הטוענים שחצי מבלוגי הפקצות בכלל מפוברקים, אבל גם אם כך הדבר, יש לתופעה הזו סגנון מוגדר ולכן יש לה סוג של קיום. היא מעידה על משהו, על סוג של תרבות נוער, על סוג של חתרנות. היא מושכת אותי להבין אותה ולהבין מה היא באה לומר לנו על עצמנו. זו תהיה טיפשות לפטור תופעה כל כך מובחנת שמעוררת רגשות כל כך חזקים אצל שונאיה, ב"זה סתם ילדות מפגרות מעצבנות". אין דבר כזה סתם בעולם, לא בסדר גודל כזה, לא עם מאפיינים כל כך מובחנים. It has to mean something. זה מראה משהו הרבה מעבר לאינטרנט, על מי אנחנו, על מה קורה אצל הנוער, על לוידעת מה. אני מתכוונת להקדיש להן תשומת לב מחקרית מיוחדת בדוקטורט הזה.

נתקלתי בהרבה ביקורת על מה שמעניין אותי לחקור כאן. לאנשים רבים יש איזה שהוא מדד חשיבות בראש – בלוגים חשובים רק כשהם משפיעים על סיקור חדשות או כז'אנר כתיבה איכותי. יש גם כאלה שלא מבינים מה יש לחקור בבלוגים זה לא נראה להם מדעי לפי מה שהם התרגלו לראות כמדע. ההיגיון של לימודי תרבות הוא לחקור כל תוצר תרבות אנושית כדי להבין מה האנושות אומרת על עצמה דרך זה. מהדוגמאות הכי שוליות עולות השאלות הכי גדולות ומעניינות על החיים (מישהו אמר גופמן ולא קיבל?). אלף אנשים יגידו שהבלוגים משפיעים ככוח מלמטה על העיתונות הממוסדת ויראו את זה באלף דוגמאות. אבל כמו שאמר פינחסה כאן פעם, הדברים המעניינים באמת יעלו מהבניית היומיומי הסתמית בבלוגים. שם אולי נמצאות האמירות התרבותיות המהותיות שלנו ואנה או כנגד מה, אנו הולכים. פקצות, אני אתכן.

ונסיים בנקודה למחשבה: האם יש דבר כזה פקאץ ממין זכר? אני תוהה מדוע זו תופעה נשית. אולי גם זה חתרני, תשובה להגמוניה הגברית של האקרים וגיימרים..? אני לא חושבת שאפשר לעשות הקבלה בין "פריחה וערס" של עולם האופליין לבין פקצות של בלוגים. לדעתי אין זהות בין המאפיינים ופקצות בעיני היא תופעה חדשה ותופעת-רשת. אפשר להתווכח על זה.