רולאן בארת' דיבר על הטירוף הפוטנציאלי הטמון בכך שלכל אדם תהיה מצלמה ביד והמציאות תכה בנו במלוא עוצמתה מכל עבר. מלבד הפוטו-בלוגים שמממשים את החזון הזה, ניתן לשאול מטאפורה זו גם למציאות של מילים ודעות. נראה שאיש אינו מסוגל להתמודד עם מציאות שבה כולם מחוברים זה לזה ומתקשרים בכל נושא. באופן פרדוכסאלי, מצב אוטופי זה של תקשורת הוא מצב שאין בו תקשורת כלל והוא עשוי להיחוות גם כרעש קקופוני. במצב כזה, תגובות לפוסטים מתחילות להימדד לעיתים על פי כמות ולא על פי תוכן, כרייטינג, כמו טוקבקים בווינט. כבלוגרים, האם זה באמת חשוב לכם מי ומה הגיבו או כמה?
אם נלך לרגע לרמת המי ומה, הייתי רוצה לדבר על טכניקת "הישרדות" מוכחשת שבלוגרים פיתחו בתוך ים הטירוף התקשורתי. הזכרתי אותה בכתבה ב"פנים". אמרתי ש "אחת התופעות הרווחות והמוכחשות ביותר ב"ישרא-בלוג", היא שבלוגרים רבים לא באמת קוראים את החברים שלהם ופעמים רבות הם מגיבים מבלי לקרוא את כל הרשומה וודאי שמבלי לקרוא תגובות אחרות. כל בלוגר רוצה "לצאת בסדר" עם שכניו אותם הוא מחבב באמת ובתמים, אך אינו עומד בקצב העדכונים שלהם, וכשהוא כבר מגיע לקרוא את אחת הרשומות, אין לו סבלנות לעיין ב-70 התגובות הקיימות. רבות מהפעולות התקשורתיות של הבלוגרים אינן עוסקות במסרים אלא בפן הפאתי של התקשורת. הם מגיבים כדי להנכיח את עצמם, כדי לבטא אכפתיות לחבריהם, ותוכן התגובה הוא משני. התקשורת הופכת לפעולה חברתית, לריטואל, עצם התגובה משרת את צרכיו האישיים של הבלוגר או את חלקו באינטראקציה עם חבריו".
לא כתבתי את זה כדי לרדת עליכם, גם אני נהגתי לעשות זאת. אני לא רואה דרך אחרת לשמור על קשר מבלי שקריאת בלוגים תהפוך למשרה מלאה. עכשיו שהפסקתי להגיב בתור ניסוי, אני רואה שאף אחד לא מאמין לי שאני קוראת אותו אם אני לא זורקת מילה פה ושם. אם בלוג הוא נוכחות, התגובה היא אישור, היא צומי, היא נורמה של אינטראקציה בין חברים שדרכה הקשר בכלל נוצר בין בלוגים, בין בלוגרים. היא חשובה כשלעצמה ללא קשר לתוכנה. מעניין אותי מאד, ואתם מוזמנים להגיב בעילום שם, איך עובדת הפרקטיקה שלכם כמגיבים, עד כמה אתם עומדים במשימה לקרוא את החברים שלכם ואת התגובות ומאיזה מקום אתם חשים שאתם מגיבים. וכבלוגרים, עד כמה אתם מודעים לנורמות התגובה והנוכחות של מגיביכם? איך זה עובד באמת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כרמל וייסמן