הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

מה אתם חושבים על בית המשפט הרשמי של ישרא? ישרא היא כבר מדינה. אולי סוג של עיר-מדינה, שובה של הפוליס בגרסא האלקטרונית (והפמיניסטית. שמתם לב שהרשות השופטת היא נקבה?). על זה שבלוג הוא בית ברשת ויריב הוא הטאבו או קק"ל שמחלקים פה את האדמות בארץ המובטחת, אולי אין עוררין במטאפורה זו או אחרת. אבל ממש לא בטוח שזה הופך אותנו לקהילה. סוציולוגים של סוף המאה ה-19 היו קצת אידאליסטים, כל מני אנשים שגרים בכפיפה אחת ופועלים באופן פונקציונאלי למטרה משותפת לא נחשבו אצלם לקהילה. בכלל נראה בחודשים האחרונים, ותקנו אותי אם אני טועה, שנוצרו פה קליקות וחברויות אמיצות בין בלוגרים, אבל תחושת מחוייבות לכל בלוגר באשר הוא וגורל משותף של כל מי שכותב פה זה כבר לא מה שהיה פעם. המילה קהילה כבר לא עולה לדיון באותה נוחות וטבעיות. עוד לא הספקנו לתהות האם המקום הזה היה אי פעם קהילה במובנים הקלאסיים ביותר וכבר נראה שכל sense of community הולך ואוזל מפה.

תיאוריות חדשות שמושפעות מעמנואל לוינס, מרטין בובר וז'אק דרידה בכלל טוענות שגם בחיי האופליין אין לנו קהילה אמיתית, שכל החיים יצרנו קהילות שמבוססות על מה שיש לנו במשותף ויש בזה סוג של ניכוס וכיבוש של האחר ומחיקה של כל מה שאחר בו. אם אתה לא כמונו אתה מחוץ לקהילה שלנו. הקהילות החדשות שמבקרים אלו מבקשים לראות הן קהילות שמבוססות דווקא על כבוד להטרוגניות שלנו, על כך שלכל אחר יש מקום להיות אחר והחיבור בינינו קיים גם כשאני לא מבין אותו ומסכים איתו. חיבור אמיתי ומחוייבות שאינם נשענים על הזדהות מתוך דימיון. קהילה של ממש שמתאפשרת אולי דווקא ורק בין מי שאין להם דברים במשותף. מדובר בתיאוריות מאד מעניינות ומי שמעוניין שיכתוב לי לקבל הפניות בבליוגרפיות. כמובן זה לא נשמע הכי פרקטי ואפילו קצת קשה לעיכול, אבל ראיתי את זה קורה כמה פעמים בחיים דווקא בקהילות רוחניות חזקות. מכירים את הסדנאות האלה שבהם אתם מתוודעים אינטימית ומתחברים מאד לאדם כל כך שונה מכם ובסוף הסדנא כשאתם מרגישים שאתם מכירים אותו שנים ובטח יותר טוב מאשתו, אתם נזכרים שאתם אפילו לא יודעים מה שם המשפחה שלו ואיפה הוא עובד ונרעשים לגלות שהוא בכלל מפנה זבל בעיריית רעננה, ואתם אוהבים אותו?

אז לי היה ככה איזה רעיון מטורף, שבלוגים יכולים לעזור לנו ליצור קהילה כזו, כי כל אחד פה נותן את הסיפור שלו, כמו באיזו סדנא כזו, ואנחנו שוחים באחרות כל הזמן ומתחברים לא רק למי שאנחנו ממש מבינים וחשים משהו במשותף איתו, רק מעצם זה שכולנו משתפים במה שכל כך אחר אצלנו, ותקווה שאולי הבלוגים ילמדנו איך לבנות קהילה ממקום כזה. אבל נראה שככל שישרא גדלה, היא עוברת תהליכים שקרו בחברה האורבנית במאה שעברה, סוג של ניכור, התכנסות ברשתות חברתיות קטנות, וכולם רק מנסים לחיות זה לצד זה בשלווה. למישהו יש מחשבות על זה?