הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

אחד הדברים שהכי מעצבנים אתכם זה כשילדה קטנה, אולי פקצה, כותבת בתגובות שלכם: "בלוג יפה, מוזמן לשלי". זה מרגיז, כי ברור שהיא לא קראה את הפוסט המושקע שבו התוודתם על ניסיון ההתאבדות האחרון שלכם כי אחרת היא לא הייתה חושבת שזה כל כך יפה!!!! ומה הקשר ליופי בכלל? בלוג זה משהו לקרוא, לא להסתכל עליו... לא?

כדי לכתוב את הצעת המחקר עשיתי ניתוח ראשוני של 30 בלוגים של נערות מתבגרות, רובן נופלות תחת הקטגוריה של פקצות, אבל לא בהכרח. החלטתי לא לדבוק בקטגוריה הזו כי לא באמת ברור מה הגבולות שלה. יש המון דברים מעניינים שקורים אצל ילדות קטנות גם כשצבע הרקע של הבלוג אינו ורוד. הרבה מאד ילדות לא מתייחסות לבלוג כאל משהו שקוראים. בגלל זה כשאתם נכנסים לבלוג שלהן אתם מוצאים אותו לא מעניין וחסר משמעות. אבל איך ייתכן ש-80% מהבלוגים הם חסרי משמעות? אם ילדות קטנות לא יודעות ולא ממש רוצות לכתוב אז מה הן עושות בבלוג? מה עוד אפשר לעשות בבלוגים?

אחד הדברים הבולטים ביותר בניתוח הראשוני הוא הנושא העיצובי/אסתטי בבלוגים של ילדות שחושף עולם מלא משמעויות המתרחש דווקא בדרכים של תקשורת חזותית. יש מאות ילדות שכמעט ולא כותבות בפוסטים אבל הן מעצבות לעצמן ולאחרות, משתתפות בתחרויות ומציגות אוספים מרהיבים של כפתורים ובובות (דוליז). בשבילן בלוג זה משהו להסתכל עליו. ויש עוד דרכים להתבטא מלבד הביטוי בכתב. לפעמים נראה לי שלדעת פוטושופ זה כמו לדעת לדבר בבלוגים. ילדה שלא יודעת לעצב כפתורים לא שורדת כאן. ויש עשרות בלוגים שמוכנים לעזור לה ללמוד את השפה הזו. ואז היא יכולה להשתתף בפעילות חברתית - תחרויות העיצוב שמתרחשות כאן מדי יום. בשנות ה-80 הלכה פרופסור תמר כתריאל לבתי ספר ולבתים של ילדים כדי ללמוד מה הנוער עושה ביומיום ואילו דפוסי תקשורת הם מפתחים. היום אם רוצים לעשות עבודה דומה צריך לפנות לרשת. תחרויות העיצוב הן מה שמחליף את ה"החלפות" של קלפים וגוגואים, את הגומי ואת הקלאס. המשאבים החברתיים משתנים.

הילדות הקטנות של ישרא מזמינות אותנו לנטוש את התפיסה השמרנית של בלוג כיומן, את הרדוקציה של הביטוי לכתיבה, וחושפות בפנינו עולם ססגוני של חיים, בהם בלוג הוא ייצוג של בית/חדר, גוף ונשמה גם יחד, הוא האווטאר שלנו ברשת.  לא צריך לשכנע אתכם שבלוג הוא סוג של אתר בית, אבל שימו לב איך אתם מתייחסים אליו גם כאל ייצוג גוף ונשמה, ואת כל זאת אדגים לכם דרך העיצוב: למה פקצות הן "ורודות" ושמחות כל כך? הצבע הורוד נתפס על ידיכם כהלך רוח, אופי. הבלוג כנשמה, ייצוג של זהות. באותה נשימה, אתם מתייחסים לפקצות כאל לבושות ורוד צעקני ומצפים שיראו כך גם במציאות. עיצוב הבלוג נתפס על ידיכם כמטאפורה ללבוש ומכאן הדרך לבלוג כייצוג גוף קצרה... הילדות עובדות עם הבלוג על שלושת הממדים הללו, מבנות זהות ומתקשרות דרכו, בעיקר דרך העיצוב.

גם שפת הפקצות שדיברנו בה מעידה על תפיסה עיצובית/אסתטית. שימו לב שכשאשר יולקס, שסק או צב1 מנתחים את שפת הפקצות הם רואים אותה בעיקר בצורה לינארית/תכנותית, החלפת סימן בסימן. וכשהם כותבים בה הם ממצים את כל האפשרויות הדקדוקיות עד למצב בלתי קריא, שהשפה נראית כמו קוד. כך השתמשו ההאקרים בשפה שלהם גם כן. אבל אם תכנסו לבלוגים של ילדות תגלו שהן לעולם לא מחליפות את כל האותיות במילה. הן לא מעוניינות שזה יהיה לא קריא, הן פשוט רוצות שזה יהיה יפה. המניע שלהן אסתטי כחלק מהדאגה והמשיכה ליופי, הערך הזה שכל כך מודגש במדיה ובחברה המודרנית. הן משתמשות בסימנים נוספים ומורכבים יותר ממה שהבנים תיעדו עבורנו, כמו [ ] במקום ם סופית או [\[ במקום מ רגילה, ובסמלים שונים שאינם במקלדת האסקי בכלל: לבבות, תווים מוסיקליים, סימן רשום, מה שאתם רוצים. דוגמא:

אז מה, אפשר כבר להכליל שבנים כותבים/מקודדים ובנות מעצבות? אולי עוד לא. אבל רציתי להפנות את תשומת לבכם לחשיבות של העיצוב, למגוון המסרים שיכולים לעבור דרכו ולכך שבלוגים משעממים מנקודת המבט של כתיבה עשויים להיות עשירים במשמעויות חברתיות מנקודת מבט חזותית. שני האספקטים בהם אתרכז בדוקטורט הם הלשוניים-טיפוגרפיים והחזותיים. הדוקטורט שלי יעסוק בבלוגים בלי מילה אחת על כתיבה. מה דעתכם?