הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

נו, אז מה מתאים יותר מצעד ראשון להתחדשות הזווית של הבלוג הזה מלהשתתף באחד הפרוייקטים שרצים כאן? בדרך כלל פימייל יוזמת אותם, אבל לא תמיד. אני תוהה האם פרוייקטים זה סוג של מכתבי שרשרת של פעם? האם השתתפות בפרוייקטים הופכת אותנו ליותר "קהילה"? ואולי, אם השווינו פעם את הבלוג לגוף שלנו ברשת, אז "פוסט פרוייקט" הוא כמו בגד חדש שקונים, בסגנון האופנתי העדכני?

הפרוייקט השבוע הוא פוסטים בנושא "עשרה דברים שאתם לא יודעים עלי", שהתחיל אצל קונאן. הנה התרומה שלי:

1. כשנולדתי קראו לי כרמלה, בעצם. ההורים שלי חשבו שזה שם איטלקי-ספרדי ש"יעבור" גם בישראל. אני חושבת שרק בגיל 14 הפנמתי שהשם הזה "עובר" רק אצל סבתות עיראקיות וזממתי לקפד את זנבו. אורחים נוספים לא הגיעו יותר. :)

שיניתי לכרמל רק בגיל 21, אחרי הצבא. הסיבה שחיכיתי כל כך הרבה זה שהערצתי את להקת "כרמלה גרוס ואגנר" שעלתה באותם זמנים ולאחר שלמדתי בעל פה את הביוגרפיה של ערן צור המצאתי סיפור שאפילו אני כבר מאמינה בו על כך שהלהקה קרויה על שמי. לפני כמה שנים פגשתי את ערן צור עם חברה שלו באילת והוא סיפר לי שכרמלה היא סבתא של החברה שלו. סיפרתי לו את הסיפור וגם הוא חשב שזה סיפור הרבה יותר טוב מהמציאות.

2. עד גיל 6 הייתי ברומניה הקומוניסטית של שיא תקופת הצנע בימי צ'אושסקו. הלכתי לתנועת נוער פאשיסטית עוד בגן, שרתי שירי מולדת פאשיסטיים בצרפתית(!) בגיל 3(!) וזכרון הילדות הראשון שלי הוא שהפילו אותי ממזחלת ושכחו אותי בשלג. חיים כל כך אחרים. אף אחד לא ידע שאנחנו יהודים וכשיצאנו משם סיפרו לי שנוסעים לטיול בבולגריה כדי שלא אלשין בגן. הבטיחו לי בורקס בסופיה והתעוררתי באולפן בקרית גת.

3. אני סובלת מחצ"ב. חוסר צעצועים בילדות. ברומניה בקושי היה אוכל ודלק אז אף אחד לא חשב על ברבי, וכעולים חדשים זה גם כן לא היה בראש סדר העדיפויות שלנו. רמת הפתאטיות שלי הגיעה לגזירה של דמויות ממגזינים כדי לשחק איתם בטלנובלות של בובות ועד להמצאת כלב דמיוני שבא איתי לכל מקום. בגיל שנתיים אבא שלי נסע לרוסיה וחזר עם בובה ענקית בגובה שלי, שנראית בול כמו "כלתו של צ'אקי" וכשהופכים אותה היא זועקת בהתלהבות קוזאקית: "מאמא!". מעולם לא פחדתי ממשהו בחיים שלי כמו שפחדתי מהדבר הזה. לא נעים לי להגיד לכם אבל כבר הייתי בתיכון ועדיין קפץ לי הלב למכנסיים כשהבובה הזו זזה במקרה בארון וצווחה "מאמא!!!". רק כשחזרתי הבייתה במדים עם מקוצר על הכתף, העזתי למשוך אותה בקצות האצבעות מהמדף העליון ולזרוק אותה לפח.

4. כבת יחידה ועולה חדשה בכיתה ב', הרגשתי מאד זרה ומוזרה במדינה הזו (אבל גם לא ממש רציתי לחלוק במרחב הבייתי עם תינוק שצווח ברומנית). אז סיפרתי לכל הילדים בכיתה את מה שרציתי להאמין בו: מאיפה עלינו? יותר נכון לומר שירדנו, מהירח. כן, נחתנו בישראל מהשמיים (לא שיקרתי! למרות שמטוסי אל על הם יותר צוללות מאשר חלליות). לא, אין לי אחים אבל אמא שלי ילדה לא מזמן בשעה טובה, חתול. ג'ינג'י מתוק, קורים לו צ'ה, על שם צ'ה גווארה, כי הוא שובב ומהפכן וגם בגלל ש"מה נשמע" בשפה שלנו, רומנית, זה "צ'ה פאצ'י". בטח שאישה יכולה ללדת חתול, אתם לא יודעים אילו חידושים יש היום במדע, אתם לא מבינים כלום, תשאלו את ההורים שלכם, תבקשו מהם שיעשו לכם גם כן חיית מחמד.... (מיותר לציין שלמחרת חטפתי מכות רצח).

5. בכיתה ה' התחלתי לכתוב סיפור בהמשכים, שהיה מעין הכלאת ז'אנרים בין השביעיה הסודית, חסמבה ו"גבי ודבי" מלימודי האנגלית בטלוויזיה. המחנכת כל כך התלהבה שהיא הכריחה אותי לקרוא בקול פרק כל שבוע בשיעור חברה. בהתחלה הילדים ליגלגו על הלפלפונת, אבל מהר מאד הם התמכרו לסיפור והתקשו לחכות עד הפרק הבא כדי לדעת מה קורה. אחד הילדים ארב לי מחוץ לבית הספר אחרי שיעור מלודיקה (זוכרים את הפסנתר הזעיר הזה שמתחזה לחליל ועושה צלילים של אקורדיון?) והרביץ לי מכות רצח כדי שאגלה לו מה קורה בפרק הבא. נאלצתי להשבע לו באמא שלי שעוד לא כתבתי את הפרק הבא והצלחתי להיפטר ממנו רק לאחר שהבטחתי לו שהוא יוכל להשפיע על העלילה, אם הוא רוצה.  חבל שאף אחד לא מרביץ לי היום כדי שאכתוב כבר ספר סופסוף...

6. "טבילת האש" הרוחנית הראשונה שלי היתה בגיל 12. אימצתי פותחן יין מעוצב שמצא חן בעיני, קשרתי לו כמה סרטים מחוזקים בקיסם, חיברתי לזה כפית כסף יפה והחלטתי שזה סוג של אלילה וקוראים לה מישל. הכרחתי את כל ילדי השכונה לסגוד לה ולהביא אלי סוגיות שונות שאתייעץ לגביהן עם מישל ואחזיר להם תשובה. כנראה שאני גורו מלידה כי אפילו הילדים הכי אינטליגנטים בשכונה סגדו לפותחן הכסף המגוחך שלי. מה שבאמת מגוחך, זה שהחברים מהשכונה שלמרבה הפלא עוד בקשר איתי היום, לא זוכרים את הצעצוע המרשים הזה אלא רק את הקיסם העלוב שהיה תקוע בו. כבר שנים שהם מאשימים אותי שהכרחתי אותם לסגוד לקיסם בילדותם....

7. כשחיפשתי עבודה לפני הצבא משכה את עיני מודעת דרושים אטרקטיבית במקומון של פ"ת שמציעה סכום חודשי נאה לעבודת טלפנות במכון בריאות. בתמימותי כי רבה ציפיתי לענות לטלפונים במכון כושר. עברו בערך ארבעה ימים עד שהבנתי שאני יושבת בבית זונות, וכשאני אומרת לאנשים בטלפון כמה עולה "מסאז' בארבע ידיים" אני לא מוכרת טיפולי ספא. אפשר לכתוב ספר רק על ארבעת הימים האלו. בדיעבד זו הייתה שיטת גיוס בלבד, בעל המכון היה מהעולם התחתון והוא לא התכוון לתת לי ללכת. למזלי הרב אבא שלי עו"ד והוא נהג לאסוף אותי מה"עבודה". בעל המכון החליט לא להסתבך ושוחררתי. לבת הדתייה (!) של המורה לאנגלית שלי לא היה כזה מזל ונטשתי אותה שם בחיים הכפולים והמפוחדים שלה בעיניים דומעות. עד היום אני חושבת עליה.

8. כל השנה יוסי אמר שליומולדת 18 שלו הוא רוצה נערת ליווי. ביום המיוחל אספתי 300 ש"ח מהח'ברה והרמתי טלפון לסוכנות ליווי. הבטיחו לי שלגייה עם שיער שחור ועיניים ירוקות אבל הגיעה גמדה עם אף חזירי, אם כי היתה די כוסית. הסרסור(?) שלה חיכה לה בחוץ עם מונית ואנחנו ישבנו על המדרכה וחיכינו. תוך פחות מעשר דקות התעוררה מהומה. יוסי קרא לנו למעלה וצרח עלינו שאנחנו לא נורמלים, הוא היה בטוח שהיא רקדנית בטן ובטח שאין לו שום כוונה לשכב איתה!  הסרסור התלהם ודרש את הסכום המלא על בזבוז זמנו וכך הפסיד יוסי את מתנות היומולדת שלו מכל הח'ברה. be carefull what you wish for, במיוחד כשאתם עומדים לידי...

9. כשהייתי בת 15 אבא שלי חמד לצון והתקשר למחלקת הגדילה של בי"ח בילינסון לשאול מהן האפשרויות העומדות בפניו אם יש לו בת גמדה. רבע שעה הוא הקשיב לרופא והתעניין בזריקות הורמונים וברזלים שמותחים את הרגליים, "אבל זה מומלץ רק במקרים של גמדות קיצונית. מה הגובה של הבת שלך בדיוק?" - "מטר שישים" ענה אבי וקיבל את טריקת הטלפון העסיסית ביותר בחייו, ללא כל שהות נוספת. זו אחת המחמאות הגדולות שקיבלתי בחיי. :)

10. המפקד שלי בצבא אהב להכפיש את כל מי שעוזב ולקטר שמביאים לו רק עציצים מחורבנים בתור מתנת פרידה. רציתי להיות מקורית ולתת לו משהו שבאמת יעניין אותו. היתה לו חווה פרטית באשדוד עם מלא חיות וחשבתי שיהיה מגניב לקנות לו אוגר או תוכי כמתנת פרידה. בחנות חיות בפ"ת שכנעו אותי לקחת ברווזים כי זה יותר זול, וביומיים עד למסיבת השחרור שלי הם געגעו באמבטיה כל הלילה וחירבנו על הכל מפחד, ההורים שלי יצאו מדעתם. בשתיה שנערכה לכבודי הקראתי נאום פרידה משעשע בחרוזים, שנגמר בשורות: "ואל כולכם מאד אתגעגע אז אתן למתנתי בעד עצמה לגעגע....". כשהקרטון נדחף למרכז החדר כל מפקדת חילות השדה עצרה את נשמתה מההלם. שבוע אחרי זה נודע שהברווזים הדביקו את כל התרנגולות במחלה מסתורית והמפקד שלי נאלץ למסור אותם (שזו דרך מנומסת להגיד שהוא זרק אותם לים). הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.

מה, כבר נגמר? מסתבר שיש עוד מלא דברים לדעת עלי... אולי כדאי לפתוח בלוג? :)