הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

היום בשעה טובה ערכתי את הראיון הראשון לדוקטורט, למעשה שני ראיונות במכה, ראיונות גישוש. זה התחיל מכאן בתגובות, זיו עידן בת ה-13 מעובדה מצאה אותי במקרה בגלל ה"עשרה דברים שאתם לא יודעים עלי", נשארה לקרוא קצת, והתנדבה למחקר. באתי לפגוש אותה בזכרון יעקב שם היא מבלה את החג עם אפרת, חברת ילדות, שגם לה יש בלוג. זיו היא לא בדיוק פקאצה, למעשה היא טוענת שהיא הכלאה בין פריקית לפקאצה, פריקאצה. בעוד אפרת היא יותר "שאנטית" כזו, אבל אפרת די מתנגדת לכל ההגדרות. אני מזמן כבר לא מחפשת פקאצה סטריאוטיפית, נהפוך הוא, אני חושבת שיש משהו מהותי שמשתנה במיינסטרים של הנערות המתבגרות ואני רוצה ראיונות כמה שיותר מגוונים.

היה כיף, שמעתי בדבריהן אישור להרבה מאד דברים שדיברתי עליהם כאן כתחושה, לזה שילדים נמצאים בחדר המחשבים ומעדכנים בלוגים בהפסקה ואין כל כך משחקים בחוץ יותר, לזה שיש העדפה גורפת לתמונות ולעיסוק של נערות בעיצוב כתחביב, לזה שהבלוג לא נתפס כיומן כתוב אלא כמרחב מחייה, שנערות לא מתלהבות מזהויות בדויות ויותר כיף להם לראות בזה מרחב חברתי אמיתי ועוד. וגם הופתעתי וגיליתי קצוות חוט חדשים לדברים מעניינים שיש להמשיך לעקוב אחריהם. אנחנו חוקרים כאן את נושא הפקצה כבר הרבה זמן ומסתבר שלפי התפיסה של זיו פקצה זה יכול להיות דבר משעשע וחמוד, זה בעיקר סגנון לבוש במציאות/סגנון עיצוב בלוג וזה נשמע כמו סוג של משחק זהות לגיטימי. מה שלא לגיטימי זה להיות "זונות". שזה כבר לא המשחק העדין של פקצתיות אלא ממש "זונות". זה קצת מזכיר את המחקר של דפנה למיש מלפני למעלה מעשור, ששוחחה עם בנות באותו גיל על הצורה שבה הן תופסות את הספייס גירלז ונעות בין תפיסות של "אלילות" ל"זונות". אני מנסה לשמוע בדבריה של זיו איך הפקצה היא מעין משחק בלתי מזיק על האמצע, ובמובן הזה, שוב, חתרנית.

כמו כן, מסתבר שאתמול היה מפגש ישרא-בלוג וקיבלתי קצת תיאורים ואחד הדברים שנראו לי מעניינים זה שיש לשתיהן מספרים של בלוגים על היד. לוידעת, לי זה נראה טבעי שאם אני מסתובבת במקום שיש בו המון אנשים שאני רוצה לקחת מהם פרטים, אני אשלוף דף מהמחברת או משהו. הן מספרות על כך שאנשים חזרו מהמפגש עם זרועות מקושקשות בכל מני מספרים וזה נראה לי מרתק. כבר מזמן חשדתי שנייר זה כבר לא זה בשביל הנוער, מדיום מאד מגביל שיוצר מרחק מסויים בינינו לבין החוויה. והנה הילדים של היום, עוברים מהאינטרנט ישירות לבשר החי וחזרה. אני מתעקשת על שאלות שמהן אני מבינה שהבלוג הוא לא ממש יומן עבורן, זה מקום חברתי, זה מקום שממש "משקף אותך" כמו שאומרת אפרת. "כשאת בבלוג של מישהו אחר זה כמו להיות בחלק הזה שלו, בתוך החיים שלו" מתארת זיו. האינטרנט והגוף קרובים לחוויה בניגוד למדיה אחרים שמרחיקים ופחות שימושיים. זה נראה לי נקודה מעניינת להמשיך לבדוק אותה. והיו עוד דברים רבים כמובן אבל בשביל ראיון ראשון זה היה נפלא, נמשך בערך כשעה, זיו ואפרת היו מקסימות ופתוחות ומשתפות פעולה והלוואי שגם הבאות בתור יהיו כך.  ביום רביעי שאחרי החג מתכנסת ועדת הדוקטורט שלי לאשר את הצעת המחקר. תחזיקו אצבעות.

והנה זיו ואפרת עם מספרי בלוגים מאמש, שעוד לא נמחקו מהזרועות...