הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

לפני שנתיים, מוזיאון ההיסטוריה של התקשורת בארה"ב עשה סרטון פלאש מדובר מאד על העתיד של המדיה, כשהוא מצייר את גוגל בתור ענק שינצח את מיקרוסופט, יתאחד עם אמאזון ויקים את הגוגל-גריד, רשת ענק שכל אחד יכול בה להפיץ ולפלטר חדשות וכו'. הסרטון נגמר בנימה פסימית כשהניו יורק טיימס הופך לעיתון פרינט לזקנים ולאליטה התרבותית ולמושג האמת אין עוד ערך. במהלך השנה האחרונה נראה שגם ארגוני המדיה הבינו שהבלוגרים הם בודקי העובדות הטובים ביותר שיש להם ושלפעמים האמת נמצאת דווקא בצד שלהם, החף מאינטרסים ויחסי כוחות. לראיה, הופק סרטון חדש שסופו שונה מפסימיות לאופטימיות שמסוגלת לראות את האפשרויות החדשות שנפתחות כתוצאה מזה שכולם משדרים ויש איזו שהיא נטישה של הטיעון לאמת כלשהי.

ההתלהבות מהבלוג כיישום התחילה מהפונקציה החדשותית שייחסו לו. לפני נתוני מחקרים בארה"ב בשנים האחרונות, מעטים הם הבלוגרים שאכן עושים חדשות ביחס לבני נוער שכותבים את סיפוריהם, אך האחוז הזה הוא מה שיוצר את ההייפ לגבי תופעת הבלוג. בלוגרים היו אלו שגילו את תופעת התמונות שטופלו בפוטושופ שבגללה רויטרס הפסיקה לקבל צילומים מפרילאנסרים. בלוגרים עוזרים לחשוף את הבעייתיות מאחורי התעמולה של הצד השני (תתפלאו גם על צה"ל יש המון תעמולה מוזרה בצד הלבנוני, כמו הוכחות שישראל משטיחה שם כפרים בעזרת נשק ביולוגי). הדבר החם הבא שמשתלב היטב בבלוגים זה סרטוני וידיאו ביתי. אזרחים משני הצדדים מפוצצים את YouTube בסרטונים אותנטיים של הפגזות, לחימה והפגנות בשני הצדדים וגם בלא מעט סרטוני תעמולה בייתיים, שווה לחטט.

"האמת" כפי שנקבעה עד כה על פי ארגוני החדשות מסתברת כתוצר של הבניות ויחסי כוחות ישנים, כניזונה מעובדות בלתי בדוקות בשטח וכשונה מכלי תקשורת אחד למשנהו. נראה שארגוני המדיה נכנעו לפוסט מודרניזם שבו האמת כבר לא בידיהם בהכרח ולא בטוח שיש אמת אחת ברורה בנמצא וגם הם מכסים הרבה מאד קולות מהשטח ומצטטים בלוגרים רבים. האמת שלנו מורכבת מפיסות רבות ככל האפשר של פרספקטיבות, כאשר תפקידנו לזהות שבכל אחת יש ניצוץ אותנטי לצד עיוות פוטנציאלי. בתוך הערפל הזה, קולם האותנטי של בלוגרים היושבים בביירות ומצלמים את ההפגזות ליד ביתם, מספרים על כעסיהם וחששותיהם, לצד בלוגר מנהריה שמשדר באופן דומה מהמקלט, הם הדברים הכי קרובים שיש לי לאמת אותנטית וראויה, זאת שנמצאת איפה שהוא ביניהם. האמת לא שמה את כל הביצים שלה בסל אחד, היא מחלקת אותם לpackets ותפקידנו לאסוף אותם מרחבי הסייברספייס. [במאמר מוסגר: אם הרעיון מעניין אתכם כתבתי בבלוג הראשי שלי פוסט על אמיתות שונות שאנחנו עושים בהם שימוש בחשיבה שלנו ובויכוחים שלנו עם בלוגרים מהצד השני של המתרס.]

משרד החוץ הוציא לגולשים צו 8 וירטואלי וביקש מהם להתערב ולהשפיע בסקרים ובמאמרים בעייתיים ברשת אבל הדבר יצר יותר נזק מתועלת. שכנינו גילו מהר מאד את דבר המבצע, היו בטוחים שבכלל משלמים לנו והמציאו על זה תיאוריות קונספירציה גדולות יותר וכרגע הם לא מוכנים לשמוע מאיתנו מילה. הניסיון להפגזה כמותנית בפרספקטיבה שלנו וללא אבחנה והקשבה יצר אטימות גדולה יותר. האינטרנט זה לא סיפור של רייטינג ואף אחד לא באמת מתרשם מזה, דווקא הנרטיבים המורכבים יותר עובדים. כאן נכנסים הבלוגים. גולשים רבים פתחו בלוגים באנגלית לכבוד המצב. גם אני התגייסתי קצת למאמץ הבלוגי-מלחמתי על מנת להשמיע קולות קצת יותר מורכבים של נשים ישראליות מהעורף, פתחנו בלוג נשים זמני ואני מזמינה אתכם להפיץ אותו לחברים בחו"ל ואם יש נשים שמעוניינות להצטרף אלינו ככותבות קבועות או לתרום פוסט חד פעמי באנגלית, הן מוזמנות לפנות אלי במייל.

בשבוע האחרון אני פעילה בפורום קטנטן ושקט שהתחיל כתוצאה מויכוח ענף בבלוג לבנוני. כרגע יש בו מאזן שווה של ישראלים ולבנונים שהחליטו לעבור את זה יחד בחמלה ובזהירות למען עתיד טוב יותר. לפעמים זה חברי וכייפי, לפעמים השיחות מתוחות וטעונות ולפעמים זה פשוט סוריאליסטי, כי החבירם שלנו במילואים הורגים את החברים שלהם מהשכונה הסמוכה. אבל היישומים הללו שמאפשרים לנו להשאר מחוברים על אף שהמדינות שלנו נלחמות, הם סוג של תקווה. אני שומעת את המסוק עובר מעל ראשי ומספרת לחברתי בביירות שהוא בדרך אליה, והמילים שלי יגיעו יותר מהר ממנו. ואולי בסוף, המילים ינצחו את הפגזים וחיבור הרשת את הניתוק התרבותי העמוק וחוסר האמון שכולנו גדלנו עליו.