הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

קודם כל לכו לקרוא על זלנגו, האספרנטו האיקוני של הסלולארי.

ועכשיו נדבר על זה, בהקשר לפקצית ועיצובי הבלוגים. 

האיקונים נולדו כייצוג גראפי של סימני ה-ASCII שכונו "אמוטיקונים" ( ;-8 וכל אלו...) והם אמורים לייצג את ממד שפת הגוף ברשת או להיות מכווני הקשר לקריאה במקום שחסרים נימה וטון קולי. ככל שהמדיה החדשים התקדמו (וכאן אני כבר כוללת את הסלולאר) נראה שהמגמה היתה לקצר בשימוש בשפה. הסמס מצידו קיצר את המילים ואחר כך נפגש עם האינטרנט במקומות שבהם סימן גראפי הדומה ויזואלית לאות החליף אותה וזו שפת הפקצות שכבר דנו בה רבות כאן. אך לאמוטיקונים הגראפיים קרה עוד משהו שפחות תועד במחקר ופחות דובר באופן כללי.

אחד המחקרים הקצרצרים שאני הכי מתה לעשות (ואני הולכת לכתוב על זה מאמר קצר תוך כדי הדוקטורט כי זה קשור באופן די ישיר לאחת הטענות שלי, בקרוב אסביר מה מי מו), זה להתלבש על פורום כלשהו בתפוז ולנתח את הסמיוטיקה של השימוש באייקונים. מי שפעיל בפורומים יזהה את מה שאני מדברת עליו מיד: תפוז מציעה מלאי מוגבל של אייקונים שאמורים לייצג הבעות שונות או מחוות נפוצות לדעתה, אבל המשתמשים יוצרים לאותם האייקונים משמעות משלהם. תפוז רואה שאנו זקוקים לעוד אייקונים או לאייקונים עונתיים אבל לא מצליחה להדביק את הקצב שבו המשתמשים זקוקים לעוד ועוד מחוות ורעיונות ושוב הם משנים תוך כדי תנועה את המשמעות של האייקונים.

בקומונה הפנימית של בית הספר לקונגפו שאני לומדת בו, נהגנו להשתמש באייקון של איש השלג שתפוז הוסיפו לחורף, כסימן שמבטא מכה בקרב בגלל המקל שהיה תקוע לאיש השלג ביד וצורת התנועה שלו. בנוסף, יצא לי להיות עדה לרגע שבו תפוז החליפו את האייקונים וכל המשתמשים חגגו על זה ויצרו תוך כדי תנועה את המשמעויות החדשות. מי שמכיר למשל את האייקון שלהם ליפנית, אז מישהי התחילה להשתמש בזה בתור סימן לנשיקה בגלל ההבעה של היפנית שדומה לנשיקה ופתאום זה הפך לסימן מוסכם רווח. התופעה הזו מתרחשת בפורומים אחרים בהתאם לנושאיהם, פשוט נוצרת שפה אחרת לגמרי מתוך החומרים הויזואליים הקיימים.

כשהתחלתי לראשונה להתבונן על הבולטות הויזואלית בבלוגים של ילדות, ניסיתי לחפש הסברים לכך. הגעתי עד ל"ואריאציות על הכתב" (1973) של רולאן בארת', שם הוא טען כי יש משבר עולמי בשיח והכתב האטום הוא חסם בפני שוויון, וכך אנשים מעדיפים לחזור לפיקטוגרפיה הברורה יותר (מסביר את התעוררות האהבה לסינית ויפנית ואולי גם את הצורניות של הפקצית) ולממד הויזואלי באופן כללי. הגעתי גם לכתיבה של תומס קולקה על מקורות המשיכה לקיטש, שם הוא בעצם אומר שקיטש אינו אמנות אלא תקשורת, שסמל כזה מכיל מסר כל כך מורכב שכל אחד מזהה כל כך בקלות, שפשוט קל לעבוד עם זה (ואולי זה מסביר גם את תרבות הקוואי היפנית). וכל זה מתחבר לי עם הפוסט מודרניזם הזה שהכל סימנים של סימנים והכל במולטימדיה...

אולי ככל שהעולם נהיה יותר מורכב אנחנו כבר לא מצליחים לבטא אותו במגבלות השפה היפה, הכתובה. ואני חוזרת לטענה שלי שהילדות מדברות את שפת העתיד ואין למדוד אותה כלל ביחס היררכי לשפה שלנו. היא לא בהכרח יותר פשוטה, זה תלוי אילו רמות מורכבות הבנות מייחסות לה בפרשנות. כאן אתם כבר מבינים איך זה מתקשר לכל מה שקישקשתי קודם על תפוז. המשמעויות האמיתיות נבדקות בהתקבלות המסר ולא במשמעות שמיוחסת לכל סימן על ידי ממציא השפה. ככה מתפתחות שפות, בגלל זה יש סלנג וכו'.

אז אני מצטרפת להערכה שהזלנגו תהיה להיט, היא נוגעת בצורך הזה, למרות שהיא מפספסת את מהותו לדעתי: הזלנגואים חושבים שלאנשים אין כוח לדבר כבר והכל נהיה מאד פשטני, אבל לא כך הדבר. לדעתי, אנשים דווקא רוצים להביע רעיונות מאד מורכבים אבל הם רוצים לעשות זאת בכמה סימנים מאד פשוטים. לדעתי החולשה של הזלנגו היא שמי שהגה אותה עדיין חושב לפי היגיון של שפה כתובה ויוצר איקון שיחליף מילה. אני מהמרת, שכמו בתפוז, וכמו בחיים, המשתמשים יקחו את האיקונים ויצרו שפה משלהם, משמעויות משלהם, יותר מורכב, יותר מעניין ועל פי היגיון אחר שמורכב מאסוציאטיביות ויזואלית, ממש כמו בשפות הפיקטוגרפיות. בסינית, למשל, הסימן ל"טוב" (חאו) מורכב מהסימן של אשה וילד. ההנחה התרבותית היא שאם יש לך אישה וילד, טוב לך. באופן דומה, החיבורים האסוציאטיביים התרבותיים העכשווים שלנו נוצרים תוך כדי תנועה ואנחנו נתאים את עצמנו לכל סט איקונים שינתנו לנו. אם מפתחי זלנגו רוצים לשרוד, הם יקשיבו לזה ויתפתחו בכיוון שהמשתמשים שלהם יתוו במקום להכתיב להם נתיבי משמעות מראש.

רציתי לכתוב על זה בבלוג הראשי שלי איזו מסה אבל הגעתי למסקנה שזה קשור קשר הדוק מדי למחקר, שזה בעצם כל הסיפור שבגללו אני שמה דגש במחקר על שפה חזותית. זו הסיבה שאני באה לחקור בלוגים ושמה דגש מועט מאד על מה כתוב בהם לעומת הדרך בה מסרים מובעים. זה ההימור שלי, זה הכיוון שלי. אני יודעת שזה נשמע מפחיד לאנשים בגילי, לאנשים שאוהבים כל כך כתיבה ושפה והבלוגים דווקא העירו אותם למקום הזה. אבל אם תחשבו על זה, כל שינוי במהלך ההיסטוריה נתקל בהתנגדות ופחד מנסיגה, תלונות שהדור פוחת והולך... ואחר כך זה הופך לסטנדרט. והפנים של האבולוציה הם תמיד קדימה וליותר מורכבות, גם כשלכאורה זה נחווה כנסיגה בתחילה. וחוקר התקשורת מרשל מקלוהן כבר זיהה שתופעות חדשות עושות שימוש בהחייאה של מרכיבים ישנים בהקשרים חדשים... אז הדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים. ימים יגידו.