הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

הלינק הזה הועבר אלי היום פעמיים לאחר שהופיע בבלוג של יובל דרור. התיאור הניטראלי ביותר לקטע הוא שמדובר בפוסט של "בלוג TV" השייך לשתי אחיות בנות 17. מי שהעביר אלי את הלינק כינה את הבנות "פקצות". עד כה התייחסנו לפקצות כז'אנר של בלוגים ונתנו בהן סימנים כתובים, אך לא יכולנו להיות בטוחים אם יש טיפולוגיה כזו במציאות ומה משותף לה ולבלוג הכתוב. אחד הדברים הבולטים שזיכו מישהי במציאות בכינוי פקצה היה בדרך כלל פריט ורוד בולט ואכן בפוסט הוידיאו שלפניכם יש שימוש מכוון בפריטים כאלו, על גבול הקיטש.

הפקצות בבלוגים מתאפיינות בשפה ייחודית שכוללת כתיבה כחיתוך דיבור לא סטנדרטי ואכן ניתן לשמוע דיבור כזה בפוסט הוידיאו. למעשה ניכר בו ניסיון לדבר בשפה גבוהה והשילוב יוצר פער סאטירי. מהתרשמות ראשונית לגבי זהותן של כותבות בלוגי פקצות, הסקנו כי מדובר בבנות מישובי פריפריה, לעיתים קרובות ממוצא מזרחי או רוסי, וגם עמדנו על כך שיש קשר סטריאוטיפי (בנוסף לקשר הלשוני) בין הפקצה ל"פריחה" המסורתית יותר. זה בהחלט מעניין לראות כיצד סמלים חזותיים ולשוניים מופיעים הן בכתב והן בוידיאו ועוזרים לייצר את הקטלוג הזה.

לפני מספר חודשים הופעתי בכנס שקשור למגדר וגם זכיתי לאחרונה במלגת מחקר שקשורה למחקר פמיניסטי אז כבר שאלו אותי לא פעם בתקופה האחרונה, האם אותן פקצות מדברות על נושאים של נשיות ומעמד האישה. השאלה הזו הצחיקה אותי קצת אבל ניסיתי להשיב עליה ברצינות (מהתרשמות לפחות) ואמרתי שזה יותר מובלע בסמלים ובסיפורים שלהן ויש לחלץ את זה משם אבל מעולם לא נתקלתי בדיון יזום ומודע על הנושא הזה (או ב"נושא לדיון" כלשהו במובן המקובל...). פוסט הוידיאו הזה בהחלט שובר לי את המילה. ואולי עכשיו אתם מבינים למה אני אומרת שסטריאוטיפ מוקצן הוא כבר על גבול החתרני. זה כל כך מוקצן שאנשים בטוחים שזו פארודיה (וזה לא) וזה משרת מטרה חתרנית גם אם הבנות לא כיוונו לכך.

אני תופסת בינאריות לא בדימוי של רצף אלא כמבנה מעגלי ש"נעוץ סופו בתחילתו" כמו שאומרים במסכת חגיגה בתלמוד ולכן אנו עדים למצב שבו שני ניגודים קרובים זה לזה מהותית יותר מאשר כל הגוונים שביניהם. ולכן גם הדעות המגדריות המובעות בפוסט קרובות יותר לחתרנות מאשר לאישוש ושיעתוק של סטריאוטיפים נשיים, בגלל הרווח הסאטירי. זה עובד גם הפוך: יוצרי הסדרה "ארצ'י באנקר" קיוו להלחם בגזענות בעזרת סדרה על דמות גזענית אבל בגלל שהדמות היתה מצחיקה היא התחבבה על הצופים ודווקא חיזקה גזענות ועוררה תופעה של חיקוי.

רציתי לציין עוד דבר שעולה לי מהפוסט וידיאו הזה לגבי מהו בלוג. כבר התלוננתי על כך שאנחנו עוד לא מבינים את האפשרויות האינטגרטיביות הגלומות בבלוג וכמה שהן יוצרות ז'אנר חדש לגמרי, ולכן אנו עושים לבלוג רדוקציה תמידית כשאנחנו מגדירים אותו באמצעות ז'אנר אחד (עיתונות, יומן אישי וכו'). כמו כן, כבר אמרתי פעם שהבלוג TV של תפוז הוא לא בלוג כי אין בו קיטוע. אז במיי בלוג הטלוויזיוני יש קיטוע, אבל האם זה הופך אותו לבלוג? לבלוג הזה אין ממש זהות עצמאית כי המעטפת שלו והבפנוכו שלו טלוויזיונים להחריד. יצא לכם לראות פעם דקה מתוך "מיי בלוג" בטלוויזיה? לקחתי סיכון מקצועי מדוד פעם וצחקתי נורא מאמירות כמו "אז תשלחו לנו בלוג" או "בואו נראה מה קורה בבלוג". פשוט קחו את המילה בלוג ותגידו אותה באותו מבנה משפט במקום המילים SMS או "כתבנו בפריז". וגם בפוסט וידיאו הזה "נתראה בבלוג הבא" על משקל הפרק הבא או השידור הבא. האם ראיתם פעם בלוגר שכתב "להתראות בפוסט הבא"? הפורמט והשיח טלוויזיונים לגמרי ואין שום משמעות עצמאית למילה בלוג, מלבד היותה מייצגת את ה-input של הצופה.

במובן הזה, גם כשמאזין התקשר לרדיו בשנות השישים, זה היה "בלוג". זה מזכיר לי את הדיונים שהיו לפני עשר שנים באקדמיה לגבי אינטראקטיביות: אני זוכרת את הפרצוף המיואש של פרופ' שיזף רפאלי, כשמישהי נאמה שעה באיזה כנס על כך שגם מאזיני הרדיו וכותבי המכתבים למערכת היו "אינטראקטיביים". ושנינו לא יכולנו לשלוף על המקום את התגובה ההולמת המלאה לבעייתיות של זה, שנובעת מרודקציה של תופעה חדשה לאחד ממרכיביה הבולטים תוך השטחה של מרכיביה האחרים שיוצרים את האחרות והחדשנות שלה. לפי סטיוארט הול, בדיוק ככה עובד גם סטריאוטיפ, אגב. וזה רק בגלל שקשה לנו עדיין להבחין כיצד שינוי של רכיב קטן בעוגה יוצר בעצם עוגה אחרת לגמרי.  בשורת האינטרנט היא בין השאר שיעור עצום על אינטגרציה ועל אחרות ושוני ועל אינטגרציה ממקום אחר לגמרי של אחרות ושוני, ללא מחיקה ורדוקציה. משהו בסגנון שעמנואל לוינס מדבר עליו. אבל פה אנחנו כבר גולשים לפילוסופיה ונראה לי שהפואנטה הובנה.

אז... להתראות בפוסט הבא. חי חי.