הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

אחד הדברים היפים שמהווה מאפיין ייחודי לישרא הוא הפרויקטים למיניהם. בשנים האחרונות התקיימו כאן פרויקטים רבים בגדלים שונים שעובדים על העיקרון של "תעביר את זה הלאה" או תתרום את הזווית שלך. הפרויקט החם בימים אלו הוא אולי היפה ביותר שהייתי עדה לו עד כה ושמו "דלתות מסתובבות": לכתוב פוסט מתוך מקום שאולי הייתי בו אם היית בוחר אחרת בנקודה מסוימת בחיים.

למתבונן מבחוץ, פרויקטים הם סימן לקיומה של קהילה. פעמים רבות קהילות קמות סביב סיפור משותף וכתבתי פעם על ישרא כקהילה ללא מכנה משותף, אז האם עצם זה שכולנו כותבים את סיפורינו הכול כך שונים, הופך אותנו ליותר מחוברים מאשר כל מי שאין לו בלוג? בפרויקטים רואים את זה בבירור: יש עקרון, מנגנון, וכל אחד תורם את חלקו השונה ומתוך כל השוני דווקא נוצרת חווית האחדות. זה לא הסיפור המשותף שמחבר אלא העיקרון הזהה שמניב סיפורים שונים. בשעה האחרונה קראתי את כל הסיפורים בנושא החם ואולי לראשונה בישרא הרגשתי גם אני קצת בקהילה, רגע של שותפות עם כל מי שבדרך כלל זר לי, סביב זה שכולנו חשבנו באותו הכיוון ואז שיתפנו והשתתפנו בזה.

בא לי להשתתף או לפחות להרהר בזה. (כבר השתתפתי בעבר בפרויקט). זה רעיון כל כך מדהים שראוי להחזיק בלוג שלם שכל פוסט בו הוא דלת מסתובבת. בלוג יכול להיות דרך מדהימה לחוות באמצעות כתיבה דברים שלא חווית ודרכים שלא הלכת בהם. אני מסוגלת לדמיין אפילו ספר שכל פרק בו הוא סיפור כזה ורק בהפוך על הפוך הקורא מבין מה כן קרה בחייו של הגיבור. המממ, אני מסוגלת לכתוב ספר/תסריט כזה רק על החיים שלי. יש גם כמובן את תיאורית הכאוס (כמו בסרט אפקט הפרפר) ועקרון אי הוודאות, וצריך להבין שתזוזה אחת יוצרת תגובת שרשרת של שינויים וזה לא נכון להסתכל על זה כמרכיב אחיד. אני אוהבת לחשוב לפעמים גם על השרשרת ולא רק על התוצאות הנראות בחיי. למשל: יש לי 3 זוגות חברים  נשואים באושר ועם ילדים חמודים, שלא היו זוכים להכיר את בני זוגם אם הייתי מגשימה את חלומי לטוס למרכז אמריקה אחרי הצבא. הצלחתי להגיע למכסיקו רק אחרי התואר השני ופגשתי שם את הבחור שמאוחר יותר אכיר את החברים שלו ואשדך להם את החברות שלי ומי יודע מה היה קורה אלמלא זה.

אני מאמינה שהאחריות מתחלקת שווה בשווה בינינו לבין אלוהים/היקום: אנחנו עושים את המיטב למלא את משאלות ליבנו אבל גם קשובים לסימני המציאות על דלתות אחרות שנפתחות. מקבלים את האילוצים באהבה ומתוך הבנה שהכול לטובה גם אם לעולם לא נהיה מודעים לכך. אתה בסוף תגיע ליעדך, אבל אולי יש לך תפקידים סמויים בדרך ואולי דרך אחרת לאותה הדלת, פותחת דלתות נוספות שראוי לעבור בהן גם כן, בדרך?

אז כן, בא לי לאתר כמה נקודות מפנה גדולות ולשתף בהן.

אי קיום

ומה אם בכלל לא הייתי נולדת?

בראשית 1970 אימי התעברה בתזמון לא מתאים. התינוק עמד להיוולד בחורף הקשה של צפון רומניה כשההורים שלי עוד לא קיבלו דירה מהמדינה ועוד לא היה להם גרוש על התחת והם החליטו להפיל. שנה אחר כך, לאבא שלי יש ג'וב מסודר במשרד המשפטים ויש בית נורמאלי ואימא שלי שוב בהיריון, הפעם איתי. העובר הראשון היה בן. אימא חשבה לקרוא לו מיכאל. אני בת יחידה. אם היה לי אח גדול ממני בשנה כל החיים שלי היו אחרים מהיסוד. מצד שני, אימא אומרת שהיא רצתה רק ילד אחד אז אם היו עושים את מיכאל לא היו עושים אותי בכלל...  (אגב, אם ההורים שלי לא היו מחליטים לעלות לישראל כשהייתי בת 6, גורלי יכל להיות דומה לזה של קוקסטה. הראיתי סימני אדיקות קשים בנוער צ'אושסקו בגן).

ומה אם הייתי נהרגת בפיגוע בגיל 24?

היה לי סידור באוניברסיטה וסידור בעירייה. אמרתי שהאוטובוס שיבוא ראשון לשם אלך קודם. הגיע ה-26 להר הצופים. שמתי רגל על המדרגה ופתאום התחרטתי. "בעצם אני אסע קודם לעירייה, בטח יהיה שם תור אדיר בארנונה אם אני אבוא רק עוד שעה" התנצלתי בפני שמעון, הנהג הקבוע הנחמד עם העיניים הכחולות. כשהגעתי לעירייה כבר שמעתי שהאוטובוס של שמעון התפוצץ כמה תחנות לפני הקמפוס ליד תיכון רנה קאסן. החלטה בירוקרטית, טיפשית, נוחות של הרגע האחרון, הביאה לכך שאני עדיין פה. יום למחרת אבא שלי החליט שקונים לי אוטו.

עליות ומורדות

ומה אם הייתי מתדרדרת להיות לוזרית?

בחטיבת ביניים הייתי מופרעת, זרקתי פעם כיסא על המחנכת ובאיזה ערב הווי השתתפתי במבצע סימום שלה בטיפות חשק. קיבלתי ג' בהתנהגות ולא רצו לקחת אותי לאף תיכון. אפילו לא לתיכון למזכירות!! בסוף אזרתי קצת תושייה והלכתי לתיכון הכי שווה (ברנר) ושיקרתי ליועצת במצח נחושה שבן דוד שלי התאבד ואני בטראומה ואיך שהוא קיבלו אותי לתיכון הזה מבלי לבדוק את הסיפור ההזוי המלא בחורים לוגיים והמשכתי במסלול חיי. אלמלא הייתי בוחרת לשקר או נתפסת על שקר, הייתי נשארת מחוץ למערכת החינוך או באיזה תיכון לילדים בעייתיים. אבא שלי היה בטוח זורק אותי מהבית וייתכן שהייתי מתפתחת להיות לוזרית אדירה. אולי הייתי נשואה היום לאיזה ערס פתח תקוואי עם 3 ילדים וקזינו לא חוקי. בררר... מחשבה מקפיאת דם.

ומה אם הייתי עושה בוכטות בזמן הבועה?

את ימי הבועה העליזים העברתי חצי מהצד, בעיתונות ויח"צ שקשורים לחברות הייטק. פעמיים קיבלתי הצעות עבודה בשיווק בתוך חברות מבכירים שהתרשמו ממני ואף רצו לעשות לי רילוקיישן. מי יודע... אבל הפספוס האמיתי היה קצת יותר וירטואלי: בבורסה. היה רגע שבו סטיב בלמר פלט שטות שגרמה לכולם לחשוב שמיקרוסופט הולכת לשלב פיירוול ב-NT ולבטל את הצורך בקיומה של צ'ק פוינט. מניית צ'ק פוינט ירדה ל-14 דולר וידעתי שזה הזמן להסתער על החברה הזאת. היו לי פנטזיות איך אני שמה שם את כל הכסף שיש למשפחה שלי מבלי שהם ידעו. היה לי ברור שזו הזדמנות ולא הבנתי עד כמה. כשמניית צ'ק פוינט התחילה לעלות היא פשוט לא הפסיקה. אנשים נבהלו כשהיא הייתה ב-100 ומכרו אבל היא הגיעה ל-150 ול-300 ועוד אנשים נבהלו ומכרו כי חשבו שלא יהיה יותר מזה והם כבר יכולים ממילא לקנות וילה ברמת אביב. והמניה הגיעה לסביבות ה-500 לפני שהתייצבה. תעשו בעצמכם את החישוב איפה יכולתי להיות היום. שרי אריסון הייתה כנראה החברה הכי טובה שלי והיינו הולכות ביחד לקורסים רוחניים במיאמי ביץ'.

ואחרון חביב: קריירה.

כשהחלטתי לעשות דוקטורט הרעיון היה לעשות אותו בחו"ל, איפה שמחקר האינטרנט השווה מתנהל. הייתי בתכתובת עם כמה אוניברסיטאות מובילות וקיבלתי הסכמה עקרונית משרי טורקל האגדית להנחות אותי במסגרת תוכנית מדהימה שמשלבת טכנולוגיה ופילוסופיה ב-MIT. כשהגעתי לפרופ' ברנדה דנט כדי לבקש המלצה, היא העלתה את האפשרות  לעשות את הדוקטורט בירושלים בהנחייתה, אפילו שבכוונתה להיות בחו"ל בעצמה. התחלתי להשתפן מהרעיון של לבלות 4 שנים בארה"ב, זה נראה לי כמות זמן מטורפת בגיל כל כך קריטי כמו 28, ופשוט קיבלתי את ההצעה.

עד לפני שנה עוד הייתי עסוקה במחשבות של כמה פשוט היה להיות דוקטור כבר לפני שנתיים, להיות כבר במקום שמפרסם באנגלית בקלות במקומות היוקרתיים ביותר ואולי בכלל לא הייתי חוזרת ואם כן אז עם תקן והכול. אין פה כמעט קורסים נורמאליים על תרבות אינטרנט באוניברסיטאות, כמה יכולתי לעשות כבר בשביל המדינה! אבל אפקט הפרפר היה הורס את כל מה שאני אוהבת בחיי אם הייתי עוזבת. לא הייתי מגיעה ללמוד ראיה אנרגטית או יהדות או קונג פו. אני מפחדת לדמיין את חיי בלי זה וזה חשוב יותר מכל קריירה, החיים האמיתיים התרחשו בזמן ששום דבר משמעותי לא קרה לכאורה. וקריירה תמיד אפשר לעשות. אולי נועדתי לנושא הבלוגים והחיים עשו הכול כדי לעכב אותי בכדי שלא אפספס אותם? אני עוד מתכננת שנה של פוסט דוקטורט בחו"ל וייתכן שהוא יהיה כבר על נושאים שלא יכלו להיות מוקדם יותר. הכול לטובה, כבר אמרנו?

אחלה פרויקט, דודה.

אה, ודלת מסתובבת קטנה

אם הייתי מספיקה להגיע לשיעור קונגפו הערב, הפוסט הזה לא היה לפניכם.