הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

הגעתי היום לסמינר המחלקתי של החוג לתקשורת בירושלים כדי לשמוע את פרופסור מיכאל קרן מהחוג למדע המדינה באונ' חיפה ואוניברסיטת קלגרי בקנדה, מרצה על ספרו החדש באנגלית "הבלוגוספירה כזירה פוליטית". אנחנו יודעים שהבלוגוספירה הישראלית היא לא זירה ולא נעליים אבל עניין אותי לשמוע, אולי בקנדה זה אחרת. מה אני אגיד לכם, התאכזבתי. תמיד נדמה לי שמישהו שכתב ספר שלם על בלוגים באמת יחדש לי משהו וזו לא פעם ראשונה שאני יוצאת מהרצאה במפח נפש ואומרת לעצמי "כרמל את חייבת לכתוב, את חייבת לכתוב משהו רשמי".

הפורפליי היה מצוין: פרופ' קרן בחר חומרים מופלאים למחקר, בלוגים מרתקים ומגוונים, מנערה בת 16 באיראן, דרך מהגר מלסוטו ועד לבלוגים של ג'ייסון ומג העומדים מאחורי החברה שיצרה את "Blogger" ובעצם הזניקה את עולם הבלוגים לאוויר. כל החדר חיכה לאיזה ממצא מדליק, לטוב או לרע, שיגיד לנו מה אפשר ללמוד מכל זה. אבל פתאום פרופ' קרן לקח את זה למקום אחר לגמרי. הוא התחיל לדבר על זה שהשיח של הבלוגרים נע בין אמנסיפציה (שחרור) עצמית לבין... מלנכוליה, והתחיל להביא לנו הגדרות של דוסטוייבסקי ושל פרויד למלנכוליה ופשוט איבדתי אותו שם. היו לך כאלו חומרים איכותניים מדהימים ו*זה* מה שיש לך להגיד? מלנכוליה אהובתי? אוף. ונסעתי מתל אביב לירושלים בשביל זה.

כדי לאזן את הרושם אומר שהלב של פרופ' קרן במקום הנכון, הוא מתעניין בשחרור אישי של הבלוגר באמצעות כתיבתו ובעיניו, כאיש מדע המדינה, זה מקום מאד פוליטי. מסכימה. וזה חשוב לא פחות ואולי אף יותר מהרמה העלובה הזו של שני בלוגרים אליטיסטיים שהניו יורק טיימז מצטט. זה המובן הזה שבו האישי הוא פוליטי, זה פמיניסטי אפילו. כל הכבוד. אבל הבעיה שלי עם זה, היא המסקנה הסופית שלו, שהבלוגרים לא מצליחים לפרוץ את דפי הווב, שהחיים שלהם לא מספיק אמיתיים, שהקהילות שלהם לא אותנטיות... הלו! הגזמנו. תנו לבנאדם לדבר 2 דקות על בלוגים ואני אגיד לכם מיד אם הוא ניסה אי פעם לכתוב בלוג או לא. יש הבדל עצום בין אנשים שהם בלוגרים בעצמם לבין כאלו שמנסים להשקיף עלינו מבחוץ במשקפיים של מושגים מהמאה ה-19 וחושבים שהם קלטו אותנו. נראה את הפרופסור הנכבד יורד אל העם ופותח בלוג בישרא ואז מספר לנו שהחיים שלנו הם עכבריים ומלנכוליים ווירטואליים (נשבעת, הוא אמר את זה!) ומתכחש לאמיתות המגיבים ומצפה שכל יום הם יעלמו ויתנדפו לו אל הסייברספייס ללא עקבות. תודה לקורא דובי שהזכיר לי בתגובות, שבמסקנה הסופית של הספר הבלוגרים הושוו לטרוריסטים שמפגיזים כדי שישמעו אותם. נכון, הייתי כבר בהדחקה בשלב הזה.

יש כאן אנשים אמיתיים שיש להם שפע של חיים שם בחוץ ולא ברור לי איך יש להם זמן להיות פה בכלל. כל המגיבים מזוהים, חוזרים, למעשה זה כל כך בועתי-קהילתי שגם אם מישהו כותב בעילום שם כולם חושבים שהם יודעים מי זה ומתנפלים עליו. נמאס לי שאנשים שלא גדלו עם הרשת, עוברים בשנתיים האחרונות לעשות מחקר ברשת וחושבים שהם מבינים מה קורה פה ועוד מוציאים על זה ספרים.  האנונימיות ברשת הולכת ונעלמת, הבלוגרים הכי סודיים פה פתחו את הקלפים אחרי שנתיים גג וראו כי טוב ופגשו את כל הח'ברה במציאות, אז לדבר על האנונימיות של קהילת בלוגרים זה כל כך אנאכרוניסטי ותלוש. אז נכון שאנחנו לא עושים מהפכות רחוב, אפילו לא באיראן. אז מה? מי אמר שאנחנו צריכים לעשות מהפכות?

ואולי המהפכות האמיתיות מתרחשות בשקט, בתבניות המחשבה והיצירה שהטכנולוגיה מחנכת אותנו אליה? כי זו לא הטכנולוגיה שלא עושה את מה שציפינו ממנה, זה אנחנו שעוד לא יודעים להשתמש בה מתבניות חשיבה חדשות. והנוער, הנוער הזה שעכשיו עושה תחרויות עיצובים, הם התקווה, כי התוכן יתחלף להם, אבל הכישורים שהם רוכשים, המקום החדש שלהם כיצרן מדיה, זה מה שישנה את כל יחסי הכוחות כשהם יגדלו ויחליטו שהם לא מוכנים יותר להיות כמונו.

מוסר ההשכל שלי: פרופ' קרן התחיל את הרצאתו בקביעה שכל שיטות המחקר והדגימה שהוא למד פשוט לא עזרו לו ברשת, זה כמו לנסות לדגום מפלצת. הוא הבין שיש כאן תופעה חדשה לגמרי שאין לו כלים עבורה. אז העיצה שלי היא: כשיש תופעה חדשה לגמרי שאינך מבין אותה, תתחיל באתנוגרפיה. רד אל העם. תשתתף, תבין את זה מבפנים, תן לתבניות חשיבה חדשות להיווצר לך מהמקום הזה. כל טריטוריה חדשה באמת, צריכה להחקר מהמקום האנתרופולוגי הזה תחילה, כי אחרת אנחנו מפספסים את משמעותה אם אנחנו באים אליה עם תבניות חשיבה מיושנות וקבועות מראש, תמיד נסתכן ברדוקציוניזם ותפיסה חלקית.  

אז הנה יש לכם עוד לינק בבליוגרפי משמאל, עוד ספר על בלוגים. למרות המסקנות המאכזבות, יש לי תחושה שבפרקים שמנתחים את הבלוגים יש מידע מעניין יותר מזה שנמסר לנו. מי יודע. בכל זאת, נעשים כל כך מעט מחקרים איכותניים על התחום, שכדאי לבדוק.

יו, אני בחיים לא אסיים את הדוקטורט הזה, אה?

תוספת ממקדת: מהתגובות שלכם אני מבינה שחשבתם שזו סוג של התקפה. לא לבלבל עמדה נחושה עם מתקפה, תיארתי את מה שהיה והוספתי את החוויה שלי, זה שונה לגמרי. זה גם לא באמת אישי, ניסיתי להעביר אמירה על עוד חוקרים רבים שאני שומעת ומבחינתי באים מאותו סוג של כשל. אני אמקד את זה:  יש המון חוקרים נפלאים שם בחוץ בתחומיהם, שבאים עם התיאוריות שלהם למקרה מבחן עכשווי ברשת ובאמת זכותם לחשוב שזה יעבוד להם כי זה פשוט עוד מקרה מבחן. עד עכשיו זה עבד ככה, לא? אז תראו, הרשת בעיני זה כמו התנ"ך. מה שלא תרצה להראות ולהוכיח תוכל למצוא שם ולטעון שעל זה התנ"ך בעצם מדבר. לפעמים גם שני דברים הפוכים. זה מה שקורה עם מקום שיש בו התכנסות אינגטראלית של דברים. אני חושבת שכדי לא לחטוא ליישומים במציאות הזו חייבים להתנסות מיד ראשונה במדדי העומק ובשונות שלהם לפני שמצביעים בהתלהבות על איזה ממד שאולי דומה לאיזו תיאוריה שהבאת מהבית. זה כשל שאני רואה אצל הרבה מהחוקרים שתרבות רשת אינה התחום הראשי שלהם אלא עוד מקרה מבחן לתחום אחר שהם באים ממנו. זה לא עוד מסך ועוד מדיום, רבאק, יש פה משהו אחר. זה המסר שלי.