אורי קציר הציע מזמן שיהיה קוד אתי לבלוגינג. עכשיו זה קורה בארה"ב, כשאוריילי מפרסמים טיוטה לקוד אתי עבור בלוגרים ואפי פוקס רוצה לעשות את זה בארץ. מה אתם חושבים על זה?
תגובת הבטן שלי הייתה לחכות עם זה. אני לא הייתי נכנסת כל כך מהר לאף מלאכה של הסדרה לגבי יישום שנמצא כל כך בחיתוליו וחווה שינויים מהירים כל כך וכל פלח אוכלוסייה משתמש בו אחרת. כל דבר שקורה בבלוג הוא תלוי הקשר ונשפט לגופו ופעמים רבות נקודת הפתיחה היא הכוונה הסובייקטיבית של הבלוגר: כשהבלוגר בא בכוונה של דיבור זה שונה מכוונה של פרסום. אני ממש לא רואה מאיפה אפשר להתחיל להסדיר את זה. כשאני קוראת את טיוטת הקוד של אוריילי יש בו משהו מרגיז. אני חווה תחושה של התנגדות לכך שאיזה מנכ"ל באזוורדים מנחית לי חוקים מלמעלה. אני לא רואה שום הבדל בינו לבין ח"כ חסון שמציע חשיפה של הטוקבקיסטים, מה גם שאוריילי בהתאמה לא רוצה טוקבקיסטים אנונימיים בבלוגים. בין אם זה "המדינה" או קומץ בלוגרים אליטיסטיים, אין בזה שום דבר אורגאני של הסדרה עצמית שבאה מהקהילה, בני הנוער יצפצפו על זה ובצדק.
כל היופי בבלוגינג זה שאדם לומד בעצמו את הגבולות שלו דרך הבמה הקטנה הזו. אתמול, בכנס הפרטיות והאנונימיות ברשת שהתקיים בחוג למשפטים במכללה למנהל בראשל"צ, אמרתי שהכתיבה בבלוג היא ממש עבודה של רפלקציה והתפתחות עצמית וחלק גדול ממנה קורה בעזרת האינטראקציה עם הטובקבקיסטים, אפילו ואולי במיוחד הגרועים והאנונימיים שבהם. עבורי הם פעמים רבות המדד למקום ולכוונה שממנה יצאתי בכתיבה. כל אחד לומד על עצמו דברים אחרים דרך בלוגינג ואני חושבת שזו במה ראויה לטעות בה: לשחרר פוסט גזעני ולגלות גינויים מכל עבר, זה הרבה יותר משפיע על הכותב ועל היווצרות הנורמות הבלתי כתובות, מאשר להסכים מראש להיות פוליטיקלי קורקט בגלל קוד אתי. יש לזה מעטפת שטחית בעייתית שחותרת תחת מהותה הדינאמית של פעולת הכתיבה כשינוי וחקירה פנימית ולכן מהווה חסם מהותי להתגבשות נורמות אותנטיות "מלמטה"; שינוי שיכול להתרחש רק בעזרת חריגות וטעויות, כפי שרק מי שנכשל בדברי תורה מבין את מהותם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כרמל וייסמן