הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

ש' רוצה לכתוב בלוג ומבקשת ממני בכנס עצה, איך להתחיל. "עזבי אותך מכתיבה" אני אומרת לה. "תדברי לאנשים". תתחילי לכתוב כתיבה אינטואיטיבית, אסוציאטיבית, מה היית מספרת לחברה שלך בטלפון על הכנס? ככה תכתבי. זה בלוג. לאף אחד לא בא לקרוא 50 פוסטי סיקור עיתונאי של כנס. הכי כיף שכל אחד מקשקש את מחשבותיו האישיות על כך, כמו בשיחת סלון, מעבירים חוויות יחד. רק ככה יש לי סבלנות לקרוא מאה פוסטים על אותו הדבר. אל תכתבי. דברי אליהם, ש'.

אני מדברת הרבה, אני. הנה הדיבור שלי על הכנס.

אווירה: בין הסיליקון וואלי לאו"ם

בכניסה לכנסים אקדמיים בדרך כלל מקדם את פני מיחם גדול שלידו קופסת נס קפה עלית. כדי לא להתחיל את הבוקר על רגל שמאל נכנסתי לקפיטריה של הבינתחומי לקנות הפוך נורמלי ומה רב היה צערי כמה דקות לאחר מכן, כשגיליתי שאת המיחם האקדמי החליף קפה חינם בחסות מיקרוסופט. שתיתי עוד אחד. זה עזר לי להחזיק מעמד כי מזון מוצק לא היה שם. הכנס האקדמי הפושטי ביותר מציע תלוש לקפיטריה או סנדוויץ', אבל בבינתחומי אפילו לא התריעו שנביא שקית אוכל מהבית. אולי הם התביישו בקפיטריה שלהם. עוד לפני שנתיים, כשלימדתי למשך סמסטר בבינתחומי, ציינתי לעצמי את הפער בין אווירת ה"אנחנו מפוצצים בכסף זר" של כיתות הלימוד לעומת ה"אני רפרודוקציה של פיצוציה בשדרות" של הקפיטריה היחידה(!) בבית הספר. בין קרקור בטן אחד למשנהו די נהניתי. הייתה אווירה הייטקית כזו אבל עם טוויסט דיפלומטי, בגלל כל החו"לניקים שישבו עם אוזניות של תרגום סימולטני וגיחכו דקותיים מאוחר מדי למשמע כל הבדיחות של ליאור צורף ממיקרוסופט.

הרגשות ומחשבות: נרקסיזם, אוטיזם וטיקבוק אילם

זו הייתה הפעם הראשונה שבאתי לכנס עם לפטופ. המטרה הייתה לבדוק מיילים במהלך היום אבל גיליתי שאני לא כל כך אוהבת להיות ברשת בזמן שהחיים מתרחשים מול עיני. גם ככה מדובר ביותר מדי גירויים ברגע אחד ואנחנו בקושי מסוגלים להיות מודעים לכל מה שקורה רק במוחנו ברגע אחד. פגשתי כמה מהמרצים האהובים עלי בקהל שאמרו לי בסתר שבעיניהם מדובר בנרקסיזם מטורף. ואולי סוג של אוטיזם חברתי. אנשים יושבים מול אדם שמדבר וכותבים בבלוגים שלהם ומגיבים בבלוגים של אחרים, מתלהבים מזה שהכל מתעדכן בזמן אמת, אבל האם זה לא בורח מבין אצבעותינו באותו זמן? "זה", מה זה "זה"? זה כתוב בכל מקום והתחושה היא שזה לא זה. בא לי לתפוס ליהונתן קלינגר בקוקו, לזרוק לו את הלפטופ מהחלון ולהגיד לו "תסתכל לי בעיניים עכשיו ואל תזוז למשך 60 שניות שלמות". האם זה מה שיוצר את התחושה הזו שאני קוראת הרבה אצל בלוגרים טכנולוגיים, של "אין לאף אחד מה לחדש לי"?

אני רוצה להקשיב ב100 אחוז ואני רוצה לדבר ב-100 אחוז אחר כך ואני רוצה לעשות דבר דבר בתשומת לב מלאה. אני חושבת שאני לא בדור הנכון בשביל זה. ואולי הניו אייג' הוא בעצם תגובה לטכנולוגיה, "תעצרו את הבלוגוספירה רגע, אני רוצה לרדת להריח ורד", מה שנקרא. ואני חצויה בין שני העולמות, נלהבת משניהם, מנסה לשלב ביניהם. לפיכך, אני פותחת לפטופ שוב, למרות שכבר כיביתי אותו, ומנסה בזהירות, על קצות האצבעות, לעדכן לייב מהכנס. רק להרגיש איך זה, להיות בשני מקומות בבת אחת, לחוות את מה שמולי בו זמנית דרך הפרספקטיבה של אנשים נוספים בקהל, כמו לקרוא את המחשבות שלהם בזמן הפאנל. החלק הזה דווקא מדליק. סוג של טיקבוק אילם לכנס. לא הצלחתי להקשיב לשום דבר בזמן שכתבתי. אני חושבת שהמוח לא באמת מסוגל להקשיב ולהגיב בבת אחת. ויש משהו משחית בתגובה המיידית כמו בסיפוק המיידי. אין זמן לרפלקציה, התהליך הכי חשוב בבלוגינג. אני אוהבת לתת לדברים להתבשל קצת במוח ולכתוב אחר כך, בערב. עכשיו.

אליה וקוץ בה: מינגלינג

אנשים אוהבים לבוא לכנסים בגלל המינגלינג. עבורי זה החלק היותר מתסכל. אני מכירה המון אנשים והמון אנשים אחרים מכירים אותי חד צדדית ובאים לדבר איתי. זה יוצר מצב שאני לא מצליחה באמת להקדיש תשומת לב לאף אחד (כבר רמזתי שאני ומולטי טסקינג לא הולכים יחד) והאנשים שהכי בא לי לדבר איתם מופיעים כשאני חייבת פיפי ודקה לפני פאנל, ובסך הכל אני מרגישה את אותו תסכול של מסיבת יום ההולדת שלי כשאני היחידה שלא נהנית כי אני מתרוצצת בניסיון לדבר עם כולם בו זמנית. איזה כיף זה כשאתם שולחים מייל ואני יכולה לענות רק לכם, באריכות, בשלוש לפנות בוקר. face2face is overated.

פאנל 1, בלוגינג פוליטי: מדינה יכולה לנהל בלוג?

הפאנל על שימוש פוליטי בבלוגים היה קצת מוזר כי חלקו עסק בכלל בשימוש עסקי. אף אחד לא אוהב שרואים אותו רק כ"צרכן" וכולם אוהבים לשמוע שהם משפיעים. האמת היא איפה שהוא באמצע. כן, יש כאן בהחלט ניצנים של תרבות חדשה אבל יש בה עדיין בריקולאז' של טריקים ישנים וחלקם ישנים מאד שדופקים קאמבק, והכל עדיין עובד על חלקנו, מה לעשות. שיעשע אותי להקשיב לחיים אורן מג'ופיטר ריסרץ' שהמחקרים שלו הזכירו לי את מחקרי הרשתות החברתיות ומנהיגי הדיעה משנות ה-50. מתישהו הם הפסיקו את זה אז כי הם קלטו שזה משתנה לחלוטין מנושא לנושא ובסביבות חברתיות שונות ואין לזה שום נוסחא באמת. חוץ מהבעיה שכבר הסברתי אותה כאן שאין דבר כזה בלוגוספירה, יש המון בלוגוספירות, וכשאורן אומר ש"המשפיע"האינטרנטי הוא בן 38 אני לא בטוחה על איזו בלוגוספירה בדיוק הוא מדבר. איפה יש יותר מ-3 בני 38 ברשת הזו? גם בארה"ב הרוב הסטטיסטי של הבלוגים הוא בני נוער אז כאי להגדיר מראש על איזה קורפוס בלוגים מדברים, זה יכול לשנות את כל התמונה. בנוסף, גם טכנוראטי וגם הכלים שהציג אורי לוי מנילסן באז מטריקס למעקב אחרי שיחות בבלוגים, סופרים רק בלוגים עצמאיים. בארץ 85% מהטראפיק הוא בישרא ותפוז ואין כלים לכרות את זה. מיכה סיפרי אמר נכון שבלוגינג זה גם יוטיוב וכל יישומי הווב 2.0, יש בהם יסוד בלוגי, זה כבר מימ, זה המדיום, זה כבר מעבר לפורמט הדף עם התיארוך הכרונולוגי. אני אמרתי מאוחר יותר שאולי צריך להפסיק לנסות להגדיר בלוג ולהתחיל לדבר על בלוגינג כפרקטיקה. 

ההרצאה של סיפרי הייתה טובה, מצאתי בה רעיונות שאני מדברת עליהם מזמן מבלי לדעת שיש לזה מושגים מחקריים כבר. דיברתי פעם על שקיפות הולכת וגדלה ועל התמוססות של הפרטיות למצב שבו השקיפות היא סוג של רגולציה עצמית. מסתבר שיש לזה מושג בצרפתית שהוגים בצורה קרובה למילה "surveillance" אבל משמעותה שזה מעקב מלמטה בניגוד ל-surveillance סטייל האח הגדול. זה בהחלט הדבר הבא. ולבסוף, משרד החוץ והבלוג של ישראל. אנשים תהו האם מדינה יכולה לנהל בלוג. כל הסיפור פה הוא לקבל זווית סובייקטיבית אינדיבידואלית ואילו מדינה או מוסד או ארגון לצורך העניין הם ישות וירטואלית, מה היא מעבר לסכום האנשים שבה בעצם? בלוג של מדינה הוא סוג של פרופגנדה קומוניסטית, לחשה לי חברתי כרמית. אין בזה שום ערך מוסף. אם כבר, הציע מישהו מהקהל, שהדיפלומטים יכתבו על החיים מנקודת מבטם זה יהיה הרבה יותר מרתק ואותנטי ו"בלוגי". מסכימה. מה שכן, הבלוג של ישראל יכול להפוך למעין פורטל או אגרגטור של תכני גולשים מעניינים בהקשר לישראל. סוג של תיווך שהוא ראוי ואותנטי יותר.

פאנל 2, פסיכובלוגיה: מי צריך פסיכולוג כשיש בלוג?

בפאנל הפסיכולוגי, יאיר עמיחי המבורגר ועזי ברק הציגו נתונים ראשוניים ממחקרים בהתהוות על התחום הבתולי של פסיכובלוגיה. כ-70 אחוז מהבלוגים הם בעצם יומנים אישיים ולא עיתונאיים וכאלה, הם אמרו. עזי יצר טיפולוגיה של היבטים תרפוייטים שנראים בבלוג כגון קתרזיס, הבעת כאב וכו'. יאיר דיבר על מוטיבציות לכתיבת בלוג ואחר כך על מוטיבציות לשימור בלוג שהן שונות. במקום גבוה יותר מהצורך לחשיפה, בייחוד בשימור בלוג, היה עניין הלמידה העצמית. זה נפל לי טוב. אני מרגישה שהבלוגינג כפרקטיקה רפלקטיבית, הוא כלי למידה עצמית ממעלה ראשונה והלמידה נעשית לפעמים באמצעות אותם היבטים תרפוייטים שעזי ציין. אנחנו יהלום שמשייף את עצמו, גוש זהב שבורר את עצמו בכל סינון וסינון. זה בעיני הדגש החשוב ביותר בבלוגינג, ממש לא מעניין אותי להתעסק עם מוטיבציות צפויות אחרות. מה שהרגיז אותי ושמתי לב שהרגיז הרבה בלוגרים, היה עניין הבדידות. משום מה כל הפסיכולוגיסטים חושבים שאנשים שפעילים ברשת הם בודדים יותר. כל הבלוגרים הפעילים שאני מכירה הם אנשים עם יותר מדי חברים. הבלוג לעיתים הוא כלי לעדכן את כל החברים שלנו בבת אחת במה שמתרחש איתנו ועוזר לנו דווקא לשמור על יותר קשרים בצורה איכותית. הבלוגרים הכי פוריים שאני מכירה הם אנשים שאין להם זמן לזה בכלל, וזה כולל אותי. מה שכן, בדידות היא תחושה מאד סובייקטיבית, היא לא נמדדת במספר החברים שלך. יש אנשים שנמצאים במרכז העניינים ומרגישים בודדים מבפנים ויש אנשים עם 2 חברים בלבד אבל מרגישים מלאים וחולקים עם החברים הללו קשרי נפש עמוקים שאין לאחרים. מי יודע. אני חושבת שמדובר בשני משתנים (בדידות ובלוגינג) שהקשר ביניהם הוא מקרי בלבד.

התחום הרלוונטי ביותר לבלוגים בפסיכולוגיה בעיני הוא בבליותרפיה. כשאדם כותב הוא מזכך ולומד את עצמו. אני אחת שלא מאמינה בתיאוריות פסיכולוגיות כפתרונות קסם ואני חושבת שרק אנחנו יכולים לרפא את עצמנו. פסיכולוג טוב הוא כמו הילר, אדם רגיש שיודע ליצור עבורנו מרחב לעשות זאת בעצמנו. והבלוג הוא מרחב. אנחנו יוצרים אותו עבור עצמנו לעבור בו התפתחות ולמידה כלשהי. זה הערך האמיתי של בלוגים גם כשאנחנו מתיימרים להיות עיתונאיים בו. זו הליבה של הבלוגינג לתחושתי וזה הכיוון שאני הכי תומכת בו במחקר פסיכולוגי של בלוגים. ליאור צורף ממיקרוספט דיבר על רשתות חברתיות ולא ממש הבנתי איך האינטרס הכלכלי שלו בכך בכלל קשור לפסיכולוגיה. המזל הוא שמדובר באדם חמוד ומשעשע שהביא לנו תמונה של יומן הילדות שלו עם "דוריס" מ"תהילה" על העטיפה. אפשר לשנוא את מיקרוסופט אבל אי אפשר לשנוא את ליאור. זה הכוח של בלוגינג, אתה בנאדם בבלוג שלך. אתה מתפשט מהתפקידים האחרים שלך, אתה לובש אותם כמו כובעים אבל אנשים מחוברים לאני האותנטי שלך ולכן הם מוכנים לקבל ממך כל מני דברים אבל אל תבוא להם מראש כמוסד או מדינה. זה כבר משהו אחר.

יעל קינן, שותפתי ל"שכנים טובים" סיפרה קצת על הדינמיקות בבלוג המרתק שלנו. מה שלא נאמר בקול רם זה שיש שם בלוגרים ערבים כאלה שמאלניים שהם ממש ימניים לידינו, אני חושבת שאני הבנאדם הכי ביקורתי כלפי ישראל בבלוג הזה. מהבחינה הזאת זה שיעמום המחץ, אבל יש שם מקורות עניין אחרים. ואני? אה זה סיפור משעשע. אני לא מהאנשים האלו שמכינים את אותה הרצאה לכל כנס, אולי כי אני יודעת שזה פחות או יותר אותו קהל, אז לא נעים לי.  רציתי להראות כמה דברים מעניינים מתוך המחקר שלי שקשורים לנורמות מתפתחות חדשות של פרטיות מעל גבי רשת ציבורית אצל ילדות. אבל כשיאיר אמר לי שלכל משתתף יש רק עשר דקות החלטתי לא להכין כלום ופשוט לבוא לדבר על החוויה שלי כבלוגרית.

עשר דקות זה כלום זמן, כשמכינים מצגת אקדמית לא מספיקים אפילו אנקדוטת פתיחה. אבל מסתבר שכשלא מתכוננים בכלל, עשר דקות זוחלות כמו נצח. הייתי קצת מבוהלת וקפצתי בין נושאים בקישור לוגי קלוש אבל נראה שאף אחד לא ממש שם לב, אנשים חשבו שזה היה טוב כי זה דיבר מהמקום של הבלוגרים. אני באמת חושבת שבלוגינג הוא נושא למחקר מהמקום של החוויה הסובייקטיבית בייחוד כשהזווית היא פסיכולוגית. אני התחלתי "לכתוב" בלוג ואט אט גיליתי שאני במשהו אחר לגמרי, שבלוגינג הוא פועל בפני עצמו שמייצג סוג של הוויה בשידור ישיר, סוג חדש של נוכחות ואינטראקציה. אין לו באמת צורה, זו פלסטלינה ואנחנו משאילים פרקטיקות מעיתונות, מאמנות, מהופעת יחיד, מנאום חוצב להבות בסלון הבייתי... הטרדה מינית היא הפשע הפלילי היחיד שנקבע על פי תחושתה הסובייקטיבית של הנפגעת. בלוגינג, להבדיל אלף הבדלות, נקבע על פי התחושה הסובייקטיבית של הבלוגר. אם הוא רוצה להציג זאת כפרסום או כשיחה, הערה או הטפה, זה אישי או שאפשר ללנקק את זה בווינט? הכל נראה אותו הדבר, הכל לכאורה נגיש, אבל יש לנו ציפיות שונות מאד מזה שלפעמים מדהימות אותנו כשהפוסט מוצא מהקשרו. הקשר זה שם המשחק בבלוגינג. פרטיות מעל גבי רשת ציבורית היא קונסטרוקציה של הקשרים. דיברתי גם קצת כמדומני על פרקטיקות של מרחק וקרבה. אני קרובה אליכם עכשיו לא רק בגלל הסגנון האישי של הפוסט אלא גם  בגלל שאענה לכם בתגובות. כשאני מפרסמת בנרג' אני לא מתקשרת עם הטוקבקיסטים, זה סוג של מרחק.  מדברים הרבה על כך שהרשת מקרבת אבל רק אם אתה עוסק בפרקטיקות שמעידות על קרבה אתה באמת קרוב. האם ביבי או סבר פלוצקר באמת קרובים אליכם בבלוגים שלהם? אהה, זה בדיוק הסיפור.

פאנל 3, בלוגי עיתונות: למה וולווט יש רק אחת?

ד"ר עמית דינור הציגה מחקר חדש על j-blogs ישראלים. הם מיעוט ורובם מתחום הטכנולוגיה והתרבות, רובם גברים באיזור ה-35. צריך לבדוק מהן ההגדרות במחקר הזה כי אני חושבת שיש אינטראקציה יותר מורכבת בין בלוגרים לעיתונאים. יש עיתונאים שהם הרבה יותר בלוגרים, העיתונות היא סוג של אופציה אגבית בעלת משקל נמוך יותר אצלם. אני כזו למשל. גם אלי אשד ובועז כהן לדעתי. ויש עוד. יש הרבה בלוגרים שהפכו לעיתונאים בעקבות הבלוגינג ויש כאלה שתורמים לפעמים תוכן לערוצי מדיה אינטרנטיים. איך בדיוק נבדקה אוכלוסיית העיתונאים הזו? אולי יסתבר שיש הרבה יותר. הגבול הזה הרבה יותר נזיל.  וולווט שיערה בקול שעיתונאי בטחון וכלכלה פשוט יותר סגורים (כלומר סנובים?) מכדי להפתח למדיום הזה. ואז האורחים מחו"ל דיברו. התאכזבתי כי הרגשתי שהם מדברים אלינו כמו למפגרים, ממחזרים בדיחות ישנות כמו "באינטרנט אף אחד לא יודע שאתה כלב" או מתייחסים לתסריט ה-epic של גוגל מלפני 3 שנים. אנחנו כל כך מנסים לדמות לארה"ב אבל הבלוגים אצלנו לעולם לא ישפיעו כמו בארה"ב כי זו תרבות פוליטית שונה. אצלנו הפגנה של חצי מדינה בככר רבין לא גרמה לאולמרט להתפטר, אתם מצפים ששמועה בבלוג תגרום לח"כ כלשהו להתבייש במעשיו? נו באמת. ויש עוד סיבות שנוגעות לאופי האחר של הקשרים בין בלוגרים פוליטיקה ותקשורת ואני אכתוב עליהם בהזדמנות כי זה חלק מהרקע למחקר הפוליטי הקטן שעשיתי (אני עכשיו בשלב התיקונים לפרק, התאזרו בסבלנות).

מחר יום של סדנאות. אני מבטיחה לחזור לספר לכם מה עשיתי בסדנא שלי ואולי לסקור סדנאות אחרות של החו"לניקים. ואסכם בתמונה מצחיקה וחביבה שניב קלדרון ההורס צילם אותי: (מסתבר שאני מדברת עם הידיים וככה אני עושה "מרכאות")