הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

אם נתבונן על הגדרות נפוצות לפרטיות נגלה שכולן מנסות להגדיר אותה על דרך השלילה ובאופן הגנתי, כניסיון מידור במרחב הציבורי: הזכות לשלוט במידע שאחרים יודעים עלינו, הגבלה של מוסדות מלהתערב בענייננו האישיים וכדומה. ב-1890 השופט העליון האמריקני לואי ברנדיס הגדיר זאת כ"זכות להיעזב לנפשנו". מיעוט ההגדרות לחיוב עמומות וכלליות מדי, אך הן מתמקדות בחירויות של היחיד. פרופ' רות גביזון מסתפקת בזיהוי מאפייניה של הפרטיות: סודיות, אנונימיות והיותנו לבד. 

מאפייניה הבסיסיים של רשת האינטרנט הולמים באופן מפתיע הגדרות של מרחב פרטי: האנונימיות, שמאפשרת גם את הסודיות, היא מהתכונות האינהרנטיות של טכנולוגיות הרשת, כמו גם העדר כפיפותה של הרשת למוסד, מדינה או חוק כלשהו; מצב המקנה ליחיד חירויות רבות. למעשה, בעת שאנחנו פועלים באינטרנט, גופנו מצוי לבד בבית, ספון בד' אמותיו. עם זאת, המילים המשוגרות לחלל הקיברנטי מצויות ברשות הרבים ודינן כתכתובת דואר. ובאופן פרדוכסלי, באמצעות אותן פעולות מבוססות-פרטיות, כולנו מוצאים עצמנו מחוברים לחלל קיבוצי.

ותיקי ישרא זוכרים את הפרשייה המפורסמת מיוני 2004, כשהבלוגרים זעמו על כך שעיתונאים ממליצים על הבלוגים שלהם בערוץ המחשבים של ווינט. העיתונאים מצדם, לא הבינו איך אדם שכותב לקהל מבקש להתחבא מאותו קהל, וסרבו להודות בהפרה אתית כלשהי. בלוגים הם  היישום האינטרנטי המטעה ביותר, שכן הם נראים כמו ז'אנר של פרסום לקהל הרחב ויש פחות מודעות לשימוש בהם כשיחה וכמרחב התכנסות. בזמנו נגררתי בשבע בבוקר לתוכנית של אברי גלעד ולינוי בר גפן כדי לנסות להסביר את זה לעיתונאים ולציבור, ללא הצלחה מיוחדת. נדמה לי שהשתכללתי מאז. בואו נבדוק את זה, כי זה הבסיס לאחד הפרקים בדוקטורט שלי, שיעסוק בתפיסת הפרטי והציבורי בבלוגים של הנערות בישרא.

הצפנת סוד בפומבי

גם במדיה המסורתיים, ההבדל בין ידיעה שולית שרובנו מפספסים לבין סקנדל שכולם ידברו עליו, אינו קשור לתוכן הידיעה אלא למסגור שלה. הבלוגרים בארה"ב אוהבים לזקוף לזכותם את התפטרותו של הסנטור טרנט לוט אך למעשה הם לא חשפו את השערוריות המיוחסות ללוט. המידע הזה הופיע בתקשורת ומוסגר בצורה שחלפה כמעט ללא התייחסות. כמה בלוגרים שמתעמקים בפרטים התעכבו על המידע, טחנו את הסיפור והתסיסו אותו בבלוגוספירה עד כי התקשורת נאלצה למסגר זאת מחדש כבעל חשיבות גבוהה יותר וכשערוריה שהביאה להתפטרותו של לוט. מסגור כולל בתוכו שינוי הקשר, מתן הדגש באמצעות עימוד ומיקום שונה, פרשנות וכיו"ב. בגלל זה, כשמישהו נותן לינק בווינט לבלוג שלך, הוא יוצר לך מסגור חדש לגמרי שגורר תשומת לב וזרימת קהלים רבים מסוג שונה. השינוי מורגש בחדות במישור הסובייקטיבי, כך שהוא נחווה באופן דומה לחדירה לפרטיות.

בשבוע שעבר נתקלתי במקרה ביוטיוב בסדרת סרטוני וידיאו של בחור ישראלי צעיר, בהם הוא מגולל את פרטי מעשי האונס שבוצעו בו בילדותו, תוך שהוא יושב במקום שבו הכל התרחש. מדובר בעדות חשובה, מטלטלת, אפשר לראות את הערך הטיפולי שלה עבור הבחור ולשער את ערכה של העדות עבור אחרים במצב דומה. ראיתי לא מעט סיפורים כאלו שנחשפו בבלוגים אבל זו פעם ראשונה שאני רואה עדות מצולמת. האם אני רשאית לתת לזה לינק? מצד אחד, הבחור פאקינג צילם את עצמו בחשיפה מלאה. הוא משדר אל העולם ואין דבר טבעי יותר מלתת לזה לינק. מצד שני, מבין מליוני הסרטונים ביוטיוב מה הסיכוי שתדעו בכלל לחפש אותו? על סמך מה אני רשאית להניח שהוא אינו רוצה להסתתר? שהוא ישמח אם יתנו לזה לינק ב"הארץ"? תחושת הבטן שלי היא שהוא ייפגע ויכעס מאד אם זה יקרה.

ייתכן שהוא לא ייכעס עלי אם אתן לזה לינק בבלוג שלי. כי גם אני בלוגרית וזה כולה בלוג, זה עדיין במסגרת מה שהוא מדמיין שיכול לקרות, במסגרת קבוצת השווים/עוברי אורח אקראיים. זה טבעי שבלוגרים מלנקקים אלה לאלה על תקן "לדבר על משהו ששמענו". אבל זה גם בלוג קצת פופולארי שכל מני עיתונאים קוראים בו ואולי מישהו ירצה לתת לינק לפוסט הזה כי הוא עוסק בסוגיה מעניינת בתרבות הרשת, ולכן אתאפק בכל זאת. יש היגיון רב בהנחה, שהיא לכאורה פרדוכסלית, שהבחור ששידר את עצמו ביוטיוב ראוי לפרטיות ואפילו מניח אותה. אני אסביר.

אנחנו מניחים שסודיות ניתנת להשגה רק באמצעות שיטת תיחום ומניעת גישה, כגון מסך ססמא, אבל ברשת, רבים מאיתנו מנצלים, במודע או שלא במודע, אסטרטגיית סודיות אחרת שאין בה כרגע הכרה משפטית/לגיטימית. טכניקה קבלית ידועה גורסת כי המקום הטוב ביותר להסתיר סוד זה בפומבי, במובן מאליו, בשגרה, בקיטש, בקלישאות, בכל מה שנדמה כשקוף, בלתי נראה לנברני המסגור. בגלל זה הפוסט-מודרניסטים הרגיזו הרבה אנשים, שהרי עם הדה-קונסטרוקציות שלהם הם פירקו כמה סודות גדולים כאלו מנשקם.

בהקבלה, כשכותבים בלוג בין עשרות אלפי בלוגים אחרים בקרב מליוני דפי רשת, זו דרך נהדרת להתחבא. זה רק נראה פתוח, אבל זה לא. זה צועק רק בגלל שהצעקה נבלעת בין אלף צעקות אחרות, ורק מי שרגיל לחשיבה של מדיה מסורתיים יניח בטעות שהנער שואף להתגלות בתחרות "קורבן נולד".  לאינטרנט הזה אין חיים יבין שצץ לך על המסך ואומר לך בדיוק לאן ללכת בשביל כל דבר, והדור שהתרגל להנחיה ומסגור עיתונאי, לא באמת יודע לנווט כאן, גם אם לכאורה הוא מצטיין בחיפוש מזג האוויר בגוגל.  

כשטקסט=מרחב, הוצאה מהקשר=פעולה אלימה

לא בכדי מוערכים שחקני תיאטרון הרבה יותר משחקני קולנוע, שכן דרוש אומץ רב להיות נוכח מול קהל חי. שחקן קולנוע, כמו בלוגר, מופיע מול צוות בייתי מצומצם ומכשור טכני שמייצג קהל תיאורטי באופן עמום. בדומה לשחקן הקולנוע, הבלוגר כותב לבד מול המסך ולעיתים נפלטות לו מילים שהיה אומר רק לעצמו. בפעמים אחרות הוא מכוון לקהל מאד ספציפי, שוכח לרגע שקהל אחר לגמרי נחשף לזה בדיוק באותה המידה. ולפעמים הוא מדמיין מכר מרוחק קורא את הדברים ומוחק חצי פוסט. בלוגר אמיץ יכול לריב אתכם בתגובות ולהרגיש קרוב, אבל אל תבלבלו את זה עם אינטימיות. לא הייתם מעיזים לומר לו חצי מזה בפניו ואולי זה הוא שהיה מסמיק אם היייתם מגיבים על פוסט אישי בפניו במקום בבלוג.

אנחנו חיים בעידן שלוויני המעצמות רואים לך כתם בתחתונים, ככה שזה מגוחך להמשיך להגדיר פרטיות על פי מאפייני ניראות או גישה תיאורטיים. באינטרנט אנחנו מעשיים, אנחנו מרשים לעצמנו להרגיש במרחב פרטי כשאנחנו בחברת פעילים קבועים וקומץ עוברי אורח זרים. כל שינוי במאזן הכוחות הזה הוא מעבר דרמטי וטראומטי מהפרטי לציבורי. אנחנו מרגישים בנוח להתוודות מבעד לפרוכת הוירטואלית בפני זרים למחצה או בפני קבוצת השווים שלנו, אך אין דבר מביך יותר מדוד רחוק שממתיק לך חיוך יודע סוד, פנים אל מול פנים.

הטרדה מינית, מקרה פרטי של חדירה לפרטיות, היא למיטב ידיעתי העבירה הפלילית היחידה שמוגדרת על פי תחושתה הסובייקטיבית של המתלוננת. גם הפרטיות ברשת צועדת בעיני למקום הזה ומכיוון שלא נמצא קריטריון אובייקטיבי מניח את הדעת להגדירה, ייתכן שיש למדוד כל מקרה לגופו על פי הכוונה והתחושה הסובייקטיבית של הגולש. כשאמרתי משהו על זה בכנס משפטנים במכללה למנהל לפני חצי שנה, ראיתי שם הרבה הנהוני הסכמה.  עובדה היא כי גולש מיומן יכול לבצע הערכה מדוייקת למדי, בהתאם לנתוני התעבורה והקישוריות בכל מרחבון ברשת, של נטיית "המקומיים" לראות את המקום/התכתובת כפרטיים או ציבוריים.

לכן, אני לא יודעת למי ולמה כיוון הבחור שגולל את סיפור האונס המזעזע, כשישב עם מצלמה בזירת הפשע, אבל אני מרגישה שאני חייבת לבקש ממנו רשות לפני שאתן אליו לינק כלשהו. דווקא בגלל עוצמת החשיפה שהוא נקט בה כאשר צילם את עצמו, הוצאתה מהקשר תהיה טראומטית פי כמה מסיפור כתוב בבלוג. ההיגיון כאן צריך להיות הפוך מההיגיון של העיתונאי המצוי, כשהדגש הוא לא על תוכן אלא על הקשר. אצל עיתונאים זה דבר של מה בכך להוציא מהקשר ובכן תכניסו לעצמכם לראש: ברשת שבה טקסט=מרחב, הוצאה מהקשר משולה לתנועה במרחב, לסטייה חדה. זו היא פעולה אלימה. אתם מצליחים לראות את זה?

במהלך השנים שאני עוקבת אחר הנחקרות שלי בישרא, תפסתי אותן לא פעם מאיימות בפוסטים על האימהות או המורות שלהן: "תעופי לי מהבלוג ותפסיקי לקרוא כאן".  אני מקווה שהצלחתי להבהיר במעט את העובדה כי הבקשה הזו - שנמצאת כרגע רק במישור האתי-נורמטיבי אבל יום אחד אולי תיאכף בדומה לחוק ההטרדה המינית - אינה מגוכחת כמו "אל תקראו בבקשה את מוסף 7 לילות של ידיעות"; כי האינטרנט הוא לא רק מדיום תקשורת המונים ואולי, במובן המסורתי, הוא אינו אמה"ת כלל. אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.