הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

מלבד זיו ואפרת שרואיינו כראיונות גישוש עוד לפני הגשת הצעת המחקר, כל המרואיינות האחרות רואיינו אחרי שעבודת השדה הסתיימה ואחרי שגם הן יכלו להסתכל אחורה על כמה שנות בלוגינג. מעניין לראות שרובן מחקו וערכו את התקופה הראשונה מתוך קושי לראות מי הן היו וכאמור אני מאד מבינה את זה. לראיונות אין משמעות קריטית בעבודה שמבוססת יותר על תת תרבות הבלוגים עצמה, אבל כיום קשה מאד להפריד בין מרחבים שונים. דנה בויד שחוקרת כעת את מייספייס מספרת שכדי להבין את כל ההיבטים של תרבות מייספייס היא הולכת לשוטט בבתי ספר ובקניונים ומדברת על זה עם בני נוער. גם אני תפסתי ככה את הראיונות לדוקטורט שלי, יותר כנדבך נוסף שמאפשר לי להבין איך תרבות הבלוגים באה לידי ביטוי בחיים, כמו ללכת למפגשי ישראבלוג, שגם את זה עשיתי.

דיברנו על כל מני סוגים של דברים שחלקם בכלל יילכו למאמרים עתידיים, ניסיתי להבין איפה הבלוג עומד עבורן ביחסים בינן לבין חברים, ביחס למדיה ויישומים אחרים ודיברנו הרבה על נושאי הפרטיות, הורים, מורים וזרים שקוראים בבלוג. ערכתי לכם כמה דקות לטעימה מחלק מהראיונות שצולמו בוידיאו (חלק הוקלטו קולית בלבד וחלק בוצעו בסקייפ, על פי רצון הנערה). על מנת לשמור באופן יחסי על פרטיות הנערות למרות שהן נתנו את הסכמתן שזה יהיה בבלוג שלי, לא כתבתי בקליפ באילו בלוגריות מדובר. שתיים מהנחקרות שלי הסתברו במקרה כבנות דוד והתראיינו יחד. אחת מהן באה עם חבר שלה שגם הוא בלוגר והראיון עם שניהם התפתח בצורה מרתקת, יש שם המון חומרים שאכנס אליהם בעתיד. ויש גם ראיון עם אמא ובת בלוגריות שרק האמא הסכימה להצטלם בוידיאו וגם זה לא בקליפ הזה.

כמה חוויות מאחורי הקלעים: כדי לפגוש את הבנות נסעתי פעם אחת לחיפה ופעם אחת לערד. שתיים מהבנות פגשתי במהלך כנסי אנימה שהן השתתפו בהם וגם דיברנו על אהבתן לאנימה ועל היפניזציה של הנוער (זה לא כלול בקליפ). יש בנות שראיתי אותן גדלות בבלוג. שלוש השנים שבין גילאי 12-13 ל-15-16 הן משמעותיות מאד, וזה מדהים כמה אנשים שונים בחוויה של תלת מימד. זה גרם לי להבין כמה שבלוג הוא באמת ייצוג, מופע, הוא לא יהיה ולא יכול להיות שיקוף של זהות מציאותית. יש בנות שכותבות בצורה מאד בוטה ואלימה בבלוג ושמות תמונות שמשדרות תחושה של "לא אכפת לי מכלום" שפשוט חששתי לפגוש אותן. חששתי שהן יענו בצורה קצרנית, יאבדו עניין מהר, שלא אוכל לדבר איתן... הופתעתי כמה שכולן נערות נורמליות אינטליגנטיות וחמודות במציאות והבנתי כמה הבלוג נותן להן במה להחצין ולשחק פנים באישיות שלא לגיטימי להן לבטא במציאות.

במילים אחרות: אל חשש לגורל הנוער, הם לא שטחיים כמו שנדמה לכם מהבלוגים, הם לא שופכים לכאן את כל חייהם וזה "כל" מה שיש בהם, הם מאד מאד מודעים לכל דבר שהם כותבים, לריחוק שבין הייצוג בכתיבה לייצוג בגוף ולפעמים הנערות גם מנסות לסגור את הפערים הללו בעזרת צילומים עצמיים בפוסטים שמעבירים את האווירה, מצב הרוח והגוף. חזרתי אופטימית לגבי הדור הבא ועם המון מחשבות לגבי המשמעות של בלוגים עבורן. הבנתי שגם מבחינה חברתית התרבות בבלוגים לא תופסת חלק גדול כל כך מחייהם, שבלוגים זו אופנה של 2004-5 שכבר מתחילה לחלוף ומי שנשאר כאן זה מתוך סוג של הרגל אבל המשמעות של הבלוג אוזלת, הבלוג מצטרף לסדרה של מנגנוני אונליין שתומכים בתחומי עניין וחברויות אופליין והשיחה על בלוג עבורן מעורבבת לפעמים בשיחה על מסנג'ר וסמסים.

טוף תראו את הקליפ זה נחמד.