הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

כתב העת לענייני חקר תרבות עכשווית reconstructions הקדיש את גליונו הנוכחי לבלוגינג כאשר המטרה הייתה לפרסם בעיקר מאמרים אקדמים של חוקרים צעירים שהם גם בלוגרים בעצמם. אתם מוזמנים לעיין בגיליון (הנה עוד מקור לבבליוגרפיה על בלוגים) ולקרוא כמובן את המאמר האקדמי הראשון שלי באנגלית שהתפרסם שם. האמת היא שלא רציתי לבזבז את התותחים הכבדים בשלב הבוסר אז הסתפקתי באמירה מאד ראשונית ואשמח לפרוש אותה בפניכם.

עד כה חוקרי בלוגים סיווגו בלוגים בעיקר לפי תכנים וחקרו בעיקר תוכן כתוב ואת הקשר בינו לבין משתנים אחרים. אני הכנסתי לתמונה את הנושא הטכני שמאחורי הבלוג, אפשרויות העיצוב וכו', כדי להראות שאפשרויות טכניות מסויימות שהתקבלו אולי כהחלטה שרירותית, ייצרו תרבות שלמה ונורמות של בלוגינג, אפשרו כפתורים, תחרויות ועיצובים. עובדה שבפלטפורמה של תפוז זה לא כ"כ אפשרי ולכן לא מתרחש. הצורה של ישרא היא במידה רבה בגלל התצורה של ישרא וזה משתנה שעד כה לא הסתכלו עליו באקדמיה, אנשים כל כך אובססיביים לתוכן אבל התצורה הטכנולוגית היא האחראית האמיתית לסגנון התוכן וכל מה שייאמר באמצעותו.  

למעשה, יריב חשף שאחוז משלמי הפרו שלו נשאר יציב כבר 3 שנים והקמתה של תפוז עם מערכת סטטיסטיקות בחינם לא הזיזה למשלמי הפרו. אפשר לנטרל את המשתנה של עצלות המעבר כי תפוז הציעו גיבוי מלא לבלוג בזמנו, אז ניתן בהחלט לשער שהפער באפשרויות הטכניות היה סיבה מרכזית להעדר נדידה. המשמעות של זה היא שניתן במידה רבה לקבוע את האופי, התרבות והקהל של יישום/אתר כבר בשלב האיפיון והעיצוב שלו. מי שפעיל בתחום הזה די מבין את זה אבל אני מדברת גם על מחשבה יותר "מקלוהנית", להשלכות של ההשלכות והאפשרויות של השימוש והשיבוש כתוצאה מכל החלטה טכנית. גם הסמסית נוצרה כתוצאה מניסיון להתגבר על אילוצים טכניים של המכשיר, אפשר לעבוד עם זה גם במודע אם רוצים ליצור תרבות ונורמות חדשות.

אנשי "רשימות" וקונספציה, יודעים את הכלל הזה במודע או שלא במודע ולכן גם אם הם היו נותנים לכל אחד לפתוח בלוג, לא היו פקצות ברשימות כי היה להן משעמם במערכת הניהול. כמו כן, ברשימות קשה מאד להגיע למאות תגובות כי קשה יותר לנהל שיחות ממושכות בגלל שהתגובות לא בצורת עץ אלא משורשרות לינארית. זו דוגמא קלאסית לבחירה טכנית/עיצובית שיש לה משמעות תרבותית קריטית לאופי האתר. באינטרנט, הטכנולוגיה היא כמו עפרון תוחם שפתיים לתרבות.

זה נשמע טרויוויאלי אבל זה ממש לב העניין. לתשומת ליבה של אמא אילנה מנענע: עכשיו אתם כבר בתוך עובדה קיימת והמשתמשים די קובעים לכם את המשך הפיתוח אבל להבא, יש לכם המון אפשרויות לעצב את תרבות המשתמשים בהחלטות הטכניות הכי טריוויאליות, האם אתם מודעים לזה?

מה שכן, כמה שלא תתכננו, המשתמשים בכל זאת מפתיעים אותך ומוצאים משמעות אחרת לפיצ'רים, זה תהליך ידוע במנגנון הפצת החידושים שמכונה "ההמצאה מחדש".

הידעתם שהטייפ רקורדר, למשל, הומצא כדי להקליט את "משאלתו האחרונה של הג'נטלמן"? בהחלט מצאנו לזה שימושים משלנו אחר כך. אני בהחלט ממליצה לכל מי שמקים אתר/ממציא יישום לחשוב המון על כל בחירה קטנה כזו ואולי אפילו לתת את זה לקבוצות מיקוד להתעסק עם זה כדי לראות מה היוזרים עלולים להמציא ולאילו כיוונים זה הולך, או לחלופין איפה הם חשים מוגבלים ומה לא ממריא מסיבות טכניות סמויות ועקיפות.

הנה דוגמא: העיר הוירטואלית הראשונה והמפורסמת ביותר שנוצרה בישרא, נאלצה לסגור בגלל עודף פופולאריות שחצתה את גבול הפוסטים האפשרי ליום (שעומד על חמש, מסתבר)  ולא יכלה להתפתח. הגבול הזה היה החלטה שרירותית שיריב קיבל כדי שאף אחד לא יפגיז ב-50 פוסטים ליום נניח. הגבול השרירותי הזה גם מגביל ומגדיר זאת כך שלא יכול להתפתח ז'אנר של בלוג שדורש פרסום של יותר מ-5 פוסטים ליום. המגבלה הזאת תהפוך את חייו של ז'אנר בלוגי העיר הוירטואלית לקצרים מאד ותוך שנה הז'אנר הזה עשוי להיעלם מישרא או לשנות את חוקי המשחק שלו כדי לעקוף את המגבלה. זה מגביל גם את הדופק של הבלוג אם הוא רוצה להיות בלוג שטח אינטנסיבי או בלוג רב משתתפים שכל אחד מפרסם בו לפחות פעם ביום (הגלוב של יובל דרור וחבריו לא יכל להתקיים בתנאי הזה) ואפשר עוד להמשיך לחשוב מה המשמעויות ארוכות הטווח של החלטה כזו פשוטה על השאלה "אילו מן בלוגים יכולים להיווצר"? 

ככה משתנה תרבות ונוצרות נורמות אחרות. בקיצור, שימו לב להחלטות הקטנות שנראות טיפשיות. הן גבולות עולמנו כאן. במובן הזה, יריב היה אלוהים.

טוב, אז זה המאמר האקדמי הראשון שלי באנגלית. כן ירבו.

בלוג הוא ז'אנר אינטרנטי חדש יחסית שנחשב למהפכני וחותר תחת מוסדות העיתונות וכל מני מוסדות אחרים ששומרים לעצמם את המונופול על מידע. הוא מאפשר לכל אדם באשר הוא להתבטא. אז איך אפשר לטעון שפורמט כזה הוא דווקא שמרני? אני אטען זאת כרגע ואביא כמה נימוקים. הפוסט הזה מרחיב ומדגים הרצאה שנתתי בקצרה ב"יום הבלוגים".

.1 זוכרים את משפחת הסופר-על שאמא נערת הגומי אומרת  לילד שלה להצניע את כישוריו המיוחדים כי "כולם מיוחדים" והילד נדבק לחלון של האוטו ואומר: "כולם מיוחדים זו עוד צורה להגיד שאף אחד לא מיוחד". זה בדיוק הסיפור של בלוגים בעיני. הכוחות האלו בעולם שבמשך מאות שנים דאגו לנצור מידע ולהשתיק קולות קלטו שהטריק הגדול ביותר למניעת חופש זה לתת חופש מופרז. כשכל אחד כותב, מי קורא? מי מקשיב? איזו מהפכה אמיתית יכולה לצמוח מזה? פה ושם יש כמה התקבצויות אבל בגדול, הביזור המוחלט הזה עד לרמת האינדיבידואל הוא הסוד הגדול ביותר של "הפרד ומשול". כמו בתסריט העתידני ההוא על גוגל ,epic נותנים לכם את מבוקשכם, פרסונליזציה ונעליים, עד שאתם כבר לא מחוברים לשום דבר בעולם מלבד האשליה התפורה על פי מידותיכם. אשליה של דמוקרטיה ושל השתתפות אבל מישהו מקווה שנלך לאיבוד במגוון העצום הזה ובסוף כשבאמת נרצה לדעת מה קורה לא נרוץ לבלוג של פופטיץ אלא לווינט. שומרי הסף הישנים דווקא מחזקים את מעמדם בעידן שבו כל אחד פותח את הפה.

2. דקה לפני שהאינטרנט פרץ לעולם, היו מי שהספידו כבר  את הכתיבה. חשבו שזה מדיום גווע שהתמונות והמולטימדיה יגזלו את מקומו ואנשים לא יתבטאו עוד בכתיבה. האינטרנט נכנס בדיוק בזמן כדי להציל את הכתיבה אבל גם הוא כמגמה כללית החל ליטות למולטימדיה ככל שהפס התרחב. פורמט הבלוג הוא גלגל ההצלה האמיתי שלו חיכו. פורמט שמחזיר את כתיבת היומן האישי(!!! וואו איזו ענתיקה!) למרכז הבמה. לא בכדי הילדות שמאכלסות את ישרא מעדיפות כפתורים ועיצובים  על פני מילים. הן גדלו בתוך דור שהחל לעבור לרמות משמעות אחרות שטמונות בשפות ויזואליות. אבל הפחד הזה מההתכנסות של המשמעות לתוך סמלים (שהוא גם הפחד משפות סמס אגב) הוא פחד של שמרנים, של הנאחזים בכתיבה ומוסכמות ישנות של שפה. אני יכולה לשלוח אתכם לקרוא כל מני בלשנים שמדברים על זה, שההערצה העיוורת הזו לשפה התקנית ולכתיבה היא לא תרבות גבוהה אלא הבניה פוליטית עתיקה שיש לנתץ. בשולי מדעי החברה מתחילה להתפתח תיאוריה מרתקת בשם "מולטי מודליטי" שנותנת כלים לפענח משמעויות מורכבות שבני נוער מייצרים במדיה אחרים מהמצופה ולכן הם נתפסים כתקשורת נטולת משמעות. דרך הכלים האלו אני הולכת לספר לכם בסוף הדוקטורט שלי מהי "שפת הפקצות" האמיתית, מה הן בעצם אומרות עם כל הכפתורים והעיצובים שאתם מצפים שהן יגידו בעברית יפה נטולת שגיאות כתיב כדי שיהיו ראויות להתייחסותכם. לאחר ההתפטרויות של דן ראת'ר המיתולוגי ואיסון ג'ורדן מהסי.אן.אן, שקשורות למידע שנחשף בבלוגים, כתב אחד הבלוגרים המשפיעים בארה"ב שחבריו הבלוגרים ה"משפיעים" שחורצים גורלות כאלה הם פשוט שמרנים פוליטיים שתוקפים במסווה של פורמט מהפכני. הקרדיט כאן לא היה לבלוגים. כשפותחים משהו לכווו-לם, ואין זמן לקרוא את כולם, אנחנו נבנה את ההעדפות שלנו לפי העולם שממנו באנו ודברים חדשים יראו לנו חסרי משמעות, נעדיף לא ללמוד אותם כרגע. זו התנהגות ההמון. לפעמים אני מודה כל כך לפקצות שהן קיימות, הרי גם אני עברתי את הסוויץ' הזה מהרצון לחקור בלוגרים שכותבים על בלוגינג, אנשים כמוני... וחשבתי שזה מעניין. מה שמעניין באמת הוא לשבור את המקום הזה של השמרנות וללכת להבין משהו חדש שנראה באמת חסר משמעות. בשבילי הפקצות מצילות את הבלוגים מלהיות כלי בידי השמרנים להכשלת תהליכים טבעיים של התפתחות השפה והסמלים. זו כמובן עניין של פרספקטיבה, אין כאן "צדק". מפרספקטיבה מסוימת הבלוגים חוללו זעזוע, מהפרספקטיבה שהצגתי כרגע הם שמרנים. שימו לב שלפעמים השיטה הכי טובה לעכב מהפכה היא לעשות מהפכה בתחום אחר.

3. הקיטוע של התאריך בפוסטים, הארגון והסדר והזמנים,  מחזיר את ההיגיון הלינארי והמקוטע בעולם שכבר נכנס לרצף המערבל של המולטימדיה. שוב חזרה אחורה. מהבחינה הזו, הבלוג-טי.וי של תפוז, שהוא בכלל לא בלוג לפי הגדרת הפורמט, הוא מהפכנות אמיתית דווקא בגלל שידור הוידיאו הרציף. הפחד הכי גדול של שמרנים הוא שהמציאות במערומיה תהיה להם כל הזמן מול הפרצוף. רולאן בארת' התייחס לאפשרות שלכל אחד תהיה מצלמה והוא כל הזמן יצלם וזה יצור מצב של טירוף, ברור לו למה יש מנגנונים שמפלטרים תמונות ואומרים "זה ראוי/מקצועי וזה לא", אי אפשר שהכול יהיה שם כל הזמן, זה דורש התמודדות אחרת לגמרי עם העולם. ואנחנו ממש התחלנו לעשות את זה. בלוג יוצר בזה קיטוע מעצם טבעו, קצת עוזר לנו להתמודד עם זה בדרכים הישנות...

4. הבלוג מעודד חזרה למקום של מחבר יחיד כשאנחנו בעצם  כבר בעידן של הקוד הפתוח והוויקיפדיה וכאלה. כל הכבוד לבודדים שמקימים בלוגים משותפים ולא נכנעים למקום הזה, אבל מצחיק שהרבה מאד חסידי קוד פתוח מנהלים בלוגים יחידניים מבלי לתת את הדעת על כך שהבלוגים כמגמה מחזירים את ה"סדר" למקום היותר כאוטי ומעניין שיצרו אנשי הקוד הפתוח. תארו לכם שכל הרשת הייתה וויקיפדיה כזו? בלגן. הרבה יותר מסודר כשיש לבלוג אבא ויודעים למי לבוא בטענות ולקחת את המידע בערבון מוגבל. שמרנות, אם עוד לא הדגשתי את זה, היא היאחזות בערכים מסורתיים שהובנו פוליטית וקשה להיפטר מהם אז אומרים על ערכים חדשים שהם לא מספיק טובים... רובנו שמרנים. כי כל כך קשה להשתנות באמת כל הזמן.  בכלל, זה מצחיק אותי תמיד שכל מני techies חסידי קוד פתוח וכאלה נלחמים על פרטיות ברשת. כל הרעיון של "פרטיות" הוא רעיון בורגני שמרני שלא היה קיים בעולם לפני 200 שנה. בסין הוא בכלל לא עבר, אין בשפה הזו מילה לפרטיות והמבקר שם יכול להתנסות במה זה עולם כאוטי ומאתגר.

.5 ואפרופו פרטיות, ניל פוסטמן כתב את הספר "אבדן הילדות" על עידן הטלוויזיה. על פי ההגדרה שלו, כשאין סודות אין ילדות. כל הקטגוריות הגילאיות נשענות על מידור מידע. כשילד בן 13 יכול לדעת כל מה שאני יודעת מהטלוויזיה/אינטרנט, מה ההבדל בינינו בעצם? לא למבוגרים ולא לילדים יכולים להיות סודות ואז אין דבר כזה "ילדות". גם זה מושג שלא היה קיים לפני המאה ה-19, אגב. חלק מהפירוק שאנחנו חווים הוא בדרך ליצירת שלב חדש שכולל את השלבים הקודמים אך מתעלה מעליהם, לפי ההיגיון האבולוציוני של הגל. כוחות שמרניים הם לפיכך כוחות שמתנגדים לכוחות הפירוק הנחוצים ולא נותנים לשינוי לקרות מתוך פחד שהם יאבדו את כל החבילה. פורמט הבלוג מעודד סודות ע"י חזרה ליומן האישי ועידוד אלמוניות המחבר. אבל הסוד הזה קורה במרחב פומבי. זוכרים איזה רעש היה פה כשארז ארליכמן נתן בתמימות לינקים מומלצים לבלוגים? מישהו החליט שהאתיקה הבלוגית היא לחיות בסוד וגם ניסה לעשות זאת במרחב שהוא לכאורה פומבי. אבל כאן דווקא אני חושבת שבלוגים יעזרו להגיע לשלב חדש כזה, ליצירת מצב שכרגע נראה אבסורדי של "סוד פומבי".

בינתיים i rest my case ושתהיה לנו שנה של שינוי אמיתי.  אמן.