הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

ראיתם את הסרט "הטוקבקיסטים"? עכשיו אפשר לראות את זה אונליין. דבורית שרגל תהתה מדוע לא עסקו בסרט בתגובות בבלוגים. אמרתי לה שזה בגללי. בזמנו היתה לי שיחה ארוכה עם תחקירנית הסרט ואמרתי לה שאני לא ממליצה להכנס לזה. אמנם מבחינה טכנית מנגנוני טיקבוק (תגוביות בלשון האקדמיה) בווינט ובבלוגים דומים פחות או יותר, אבל אופן השימוש, סגנון הכתיבה/דיבור והקהילה שמאחוריהם שונים בתכלית, והסרט צריך פוקוס ברור, אין לשים את שני הדברים באותה הקלחת.

אצלנו כאן בישרא, למשל, אין "כנסו כנסו" ולאף אחד לא קוראים "אחד שיודע", כי מנגנון התגובות בנוי אחרת ובעצם התגובה נפרשת ללא כותרת. רוב המגיבים הם בעלי בלוגים מזוהים. ב"רשימות" יש כותרות לתגובות אבל הן נחשפות יחד עם הטקסט כך שאין לאן להכנס. בנוסף, סגנון הכתיבה המקובל בבלוגים שונה מזה שהתפתח באתרי החדשות, בין השאר בגלל שיש פניה לכותב ספציפי בגובה עיניים, שגם משתתף בעצמו בדיון. מסיבות אלו, המגיבים בבלוגים אינם "טוקבקיסטים" במובן התרבותי של המושג.

הצפיה בסרט עוררה בי מחשבות רבות. אחד הממצאים שלי בדוקטורט קשור לתגובות בבלוגים של ילדות ויש חלקים ממנו שרלוונטיים גם לתגובות של בלוגרים מבוגרים וגם לטוקבקים. אני עדיין מתלבטת אם זה תופס נפח של פרק שלם או נכנס עם מספר נושאים נוספים תחת "קהל הבלוג". אני משתפת אתכם קצת במחשבות שלי על הנושא.

אחד הממצאים העיקריים שלי על תגובות בבלוגים נוגע לכך שרובן המוחלט של התגובות הן פאתיות. בתקשורת פאתית הכוונה לכל אותו מלל שמטרתו אינה עניינית ותשומת הלב בו אינה מופנית בהכרח לתוכן, אלא שהוא נחוץ להרגעה, אישור או תמיכה. זה המקום שבו אנחנו מדברים רק כדי לגרום לאדם ממול להרגיש טוב או שהכל בסדר. כשאנחנו אומרים מה שלומך או יהיה בסדר אנחנו לא באמת מתכוונים לזה, זה מילוי פאתי. אורי ברוכין ציין פעם בתגובה לפוסט של שרון גפן שיש בתקשורת מסנג'רית אלמנט מוגבר של זה, וזה נכון.

מסתבר שגם בתגובות לבלוגים ובמיוחד בתגובות אצל ילדים יש בעיקר אלמנט פאתי. למעשה אנשים מעוניינים שתגיב רק כדי לדעת שהיית שם, לאשר שקראת, לדפוק כרטיס נוכחות, להראות שאכפת לך ואתה מעורב בחייהם. עומס רב על כתפיה של תגובה אחת וכמה קל להגיב ככה, אפילו בלי לקרוא ולפעמים אפילו תוך הודאה שלא קראנו, רק עברנו והגבנו כי אנחנו אוהבים אותך (לכאורה). וזה נסלח. תגובה במקום הקשבה, במקום נוכחות, במקום אכפתיות. פאתי במקום אמפאתי. פאתיה, שזה הקליפה של האמפאתיה, ללא הרגש, ההכלה, ההקשבה והנוכחות הדרושה לכך. מה הלך שם לאיבוד בדרך?

המצב הזה משתקף בבלוגים אבל לא ייחודי לבלוגים: כמה פעמים נחלצתם מחוסר קשב וחוסר ריכוז בעזרת תגובה שגרמה לחבר להרגיש בטעות שהקשבתם? כמה פעמים התקשרתם לחברים רק כדי לעדכן מה קורה ולהרגיש שפרקתם? כמה אתם באמת מקשיבים להם כשהם פורקים אצלכם, תוך כדי מחשבה מתמדת על מה אתם הולכים להגיד בעוד דקה או תכנון הסידורים שאתם צריכים לעשות דקה אחרי שהם יסתמו את הפה? החדשות הטובות הן שלא באמת צריך להתאמץ, אפשר להיות חברה טובה מאד של הרבה אנשים ככה, אם כל מה שצריך זה להנהן ולאיית את שמי נכונה (בעצם אפילו לא זה).

אני מזכירה לכם כאן השכם וערב שכתיבה ברשת היא גם דיבור. מה שמשתמע מזה הוא שקריאה ברשת היא גם הקשבה. ואנו איבדנו לחלוטין את היכולת להקשיב לאחר, יחד עם הסבלנות לקרוא טקסט שעולה על 500 מילה. מכירים את התגובות בסגנון "לא קראתי / לא קראתי עד הסוף, אבל....". אבל, ממתי לשתוק זה כבר לא אופציה?

תגובה כמעורבות וסכנת הסימום

לתרבות התגובה יש השלכות רחבות יותר. שי גולדן מציין בסרט "הטוקבקיסטים", שאנשים אשר פורקים בטוקבקים לא פועלים בשדה הפוליטי-חברתי. הם מהפכנים רק לכאורה. חוקרי התקשורת החלוצים, לזרספלד ומרטון, הזהירו מפני האפקט הזה של המדיה עוד בשנות החמישים. הם קראו לזה "סימום" וסטודנטים לתקשורת נוטים להבין זאת בטעות כאדישות, אבל כוונתם המקורית היתה לזה שאנשים יתעצבנו מול הטלוויזיה ולא ייצאו לרחוב, בשל התחושה שהם מעורבים מעצם הצפיה והתגובה.

עתה כשהתקשורת אינטראקטיבית, זה מעצים את אשליית הפעלתנות, מהפכנות ממש. אבל הדבר היחיד שממשיך לפעול במרץ הוא מנגנון הגירוי-תגובה הבסיסי, העכבר-מעבדתי, זה שאין בו יוזמה ממשית ואף לא תוצאות במציאות. המנגנון שההון והשלטון בונים עליו מבלי להצטרך לקונספירציות. הרעש הסימבולי של הטוקבקייה ישכח במהרה. מה שחשוב הוא שהרחוב ריק, שאף אחד לא עוצר אף יוזמה בגופו. לייתר דיוק, שאף אחד כבר לא פועל מתוך יוזמה עצמית, מתוך גופו.

צרם לי שאחת הטוקבקיסטיות בסרט אמרה שהיא מגיבה להמון סוגים של כתבות וכיף לה עם זה שהיא מעורבת בהמון נושאים. מעורבת? תגובתיות היא עכשיו הגדרה למעורבות חברתית? הפילוסופית מרגרט ארצ'ר העוסקת בפילוסופיה של פעולת העצמי כתבה על כך שסיפוקים מיידיים, בהם היכולת להגיב מיידית, יוצרים אשליה של אקטיביות מואצת אבל למעשה העצמי האנושי (human agency) אינו פעיל כלל. לא באמת אכפת לו, הוא לא מסוגל בכלל להוביל דברים עד סופם, לא יכול לגמור לקרוא פוסט אפילו, הנוכחות פשוט לא מחזיקה מים. וכשאין שם באמת מעורבות, במובן הפנימי של זה, אנו הופכים פסיביים באותה מידה שאנו מרגישים אקטיביים. מנגנון אשלייה מדליק שאולי מסביר בכלל את מה שלזרספלד ומרטון זיהו בזמנו כיכולת הסימום של המדיה.

הפילוסוף קן וילבר הזהיר לא פעם שבעידן שלנו מוחקים לגמרי את מה שקורה בממד הסובייקטיבי ומסתכלים רק על התנהגות נצפית. ככה מגיעים למצב המסמם שתגובה=מעורבות. מה שקורה כאן, רבותי, הוא תופעה שאני מכנה אותה אזלת-נוכחות על משקל אזלת-יד. הסוציולוג זיגמונט באומן אומר דברים דומים בהקשר לשימוש שלנו בניידים כאמצעי להתחמק מנוכחות. לא מספיק שפטרנו את הגוף מהצורך לחוש את המציאות באמצעות אמצעי התקשורת השונים, עכשיו אנחנו נותנים פטור גם לתשומת הלב ומאפשרים לה להתפזר על פני המולטי-טאסקינג שהרשת דורשת. וכשרק חלקיק קטן של האנרגיה שלנו בכלל מצוי בריכוז, גם לפוסט הזה כרגע, איך בכלל נהיה מסוגלים לתקשר משמעותית? במצב הזה איך בכלל מצפים מאיתנו למשהו יותר נעלה מתגובה מרפרפת שנורית כנגד גירוי?

לא פעם אנו דנים במה זה בלוג ומה זה לא וכבר אמרנו פעם שתגובות זה מרכיב קריטי בבלוג בעוד שהאמריקאים לא חושבים ככה. אני ממליצה בחום לקרוא את הטיעונים של דייב ווינר נגד מנגנון התגובות בבלוגים. יש בהם לא מעט היגיון וגם לא מעט בעייתיות, ואפשר להשליך משם הרבה גם לטוקבקים.  אתם עוד פה? לא, כי אנחנו כבר מתקרבים ל-900 מילה. בכל מקרה, תשארו, כי יש לי פתרון מפתיע לתרבות הטוקבק: הבלוג.

וורדפרס לכל טוקבקיסט

כדי לסתום למישהו את הפה, כל מה שאתה צריך לעשות זה לגרום לו לפעור את פיו חזק יותר, שהרי שני הקצוות חד המה. שנו חכמנו שלאן שאדם רוצה לילך מוליכים אותו ובהקשר שלנו: הטוקבקיסטים רוצים לדבר? למה להסתפק בשדה התגובות המוגבל של אתרי החדשות? דברו, דברו עד הסוף, דברו הרבה, דברו כל יום. אני פוצחת בזאת בקמפיין בלוג וורדפרס לכל טוקבקיסט. הבלוגים הם הפתרון המושלם לטוקבקיסטים. תחשבו על המצב שבמקום להחזיק מנגנון טיקבוק ולהיות במצב האבסורדי שגוף תקשורת אחראי משפטית לפליטות הפה של כל אידיוט במדינה - לכל טוקביסט בסרט הזה היה בלוג.

בלוג נותן את כל המקום לאדם לבטא את עצמו וליצור לעצמו "זנב ארוך", בעוד שהוא נעדר את הבולטות התקשורתית הנופלת כנטל על כל ישראל, ואם זה וורדפרס הרי שהוא גם אינו מהווה נטל משפטי גם על חברה מסחרית כלשהי, אלא מצוי באחריות הבלעדית של עצמו.

רוצים לנקות את המרחב הציבורי ולשפר את תרבות הדיון? יתנדבו נא אנשי הוורדפרס לעצב בלוגי כבוד לבכירי הטוקבקיסטים ולפטור אותנו מעונשם של אלו, באמצעות פתרון win win שנותן לטוקבקיסטים את מלוא הכבוד, המרחב והזרקור הדרושים למחייתם. למעשה, אפשר להרים פרוייקט אתרים מבוסס וורדפרס, כמו "רשימות", שמוקדש אך ורק לבלוגים של טוקבקיסטים כתגובה לכל ארועי החדשות אך בנפרד מהם. גופי התקשורת יוכלו לתת לינק לבלוגי הטוקבקיסטים, אם ירצו, מבלי להפוך אותם לחלק מהטקסט ומבלי לקחת אחריות על דעותיהם. זה סטארט-אפ.

נ.ב התשובה לסימום היא, אגב, שימוש במחאה הסימבולית באופן מוחשי. השימוש שנעשה בארץ בבלוגים כמרחב להתאגדות, בו "השידור הציבורי" פוגש את "ההסתדרות החדשה" (זוהי אגב חלק מכותרת המאמר שנכתב עבור "מגמות"), הוא היפוך הסימום לפעולה.

יאללה טקבקו אותי. או שלא

חוסיין דרחשאן הצעיר, אבי הבלוגוספירה האיראנית שביקר כאן בשנה שעברה והיכה גלים באוניברסיטאות ובקהילת הבלוגרים המקומית, נחת בישראל שוב היום על מנת להשתתף בכנס המחלקה למזה"ת של אונ' בן גוריון ביום ג' 9.1 אחה"צ (צריך להוריד את ה-pdf אחרת הוא לא נפתח) ולספר על בלוגים כאמצעי להתנגדות פוליטית. בסיבוב הקודם הגיע חוסיין לארץ כאורח של המגה-בלוגרית ליסה גולדמן ולו"זו היה עמוס פעילות תל אביבית שיקית. בסיבוב הנוכחי הוא שומר על פרופיל חברתי נמוך והבנתי שזה קשור לסכסוך על רקע אישי או מקצועי עם המארחת לשעבר אבל לא מצאתי לכך כל תיעוד בגוגל. עם או בלי קשר נראה לי ראוי לקפוץ לב"ש לפאנל הזה כדי לשמוע איש אקדמיה מצרי, עמית מחקר של ד"ר מייק דהאן, מספר על הבלוגים במצרים ויותר מכל אולי את הבלוגרית העזתית המרתקת לילה אל-חדד. אני אמורה לדווח משם עבור נענע+כתבת וידיאו אישית.