הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

מה דעתכם על העיצוב החדש? ביוזמתה ובאדיבותה של מורן, אני רק ביקשתי שזה יהיה סולידי, אולי יצא יותר מדי סולידי, הממ?

דיברתי היום בכנס פסיכולוגיה ברשת על קונספט הפרטיות אצל בני נוער. חוקרות נוער כמו דנה בויד וסוזנה סטרן טוענות שהקונספט הזה עמום אצל בני נוער, שאין להם הבנה של מלוא המשמעות של שידור פומבי, קהלים בלתי נראים וקהלים עתידיים, שהם פועלים באימפולסיביות בהקשר ספציפי ולא מודעים לאפשרויות הוצאה מהקשר לאחר זמן. את הרעיונות שלי על אסטרטגיות חדשות של פרטיות ברשת אתם כבר מכירים אבל יש לי חידוד מעניין לזה אחרי ראיונות עם בלוגריות:

1. חלק גדול מהבלוגריות איתן דיברתי מנהלות גם יומן אישי מנייר וגם בלוג והן רואות הבדל עצום בין השניים. המודעות שלהן לקהל מאד גדולה וברורה ומה שנראה בעינינו כאישי וחושפני מתוך חוסר מודעות הוא מחושב מסונן ומדוד. כנראה שבעולם רווי מדיה וריאליטי המשמעות של מה צריך להשאר בתחום הפרטי ומה משמעותי עבור הנערה כפרטי וסודי - פשוט שונה מהאופן המסורתי בו מבוגרים תופסים זאת.

2. את מקומו של חסם הנגישות החומרי או חומרי למחצה (ססמא) מחליף חסם נגישות אורייני: המתבגרים בונים על כך שכישורי והרגלי הגלישה הנוכחיים של הוריהם לא יביאו אותם לעולם לבלוג. הם נוקטים בפעולות טכניות שמבטיחות זאת, כמו למחוק את ההיסטוריה מהמחשבים בבית או לחשוף את פרטיהם האמיתיים ביחידות נפרדות (למשל ללא שם משפחה) באופן שאי אפשר יהיה להגיע אליהם בגיגול פשוט. זה לא שלא אכפת להם שיראו, אופני החסימה פשוט השתנו.

3. אם פרטיות זו הזכות לשלוט במידע שאחרים יודעים עלינו אז הנה ההגדרה האלטרנטיבית של בני נוער לפרטיות: הזכות להסתיר מידע מהקרובים אלינו למרות שאנחנו משדרים אותו לכל העולם. וככל שהמידע משודר ברשת גדולה ובינלאומית יותר כך קטן הסיכוי שהקרובים אלינו יגיעו אליו. "הזר ברכבת המידע" לא מעניין ולא שייך לחיים שלנו למרות שזה נחמד שהוא מגיב לפעמים ומעלה לנו את הרייטינג של הבלוג. לא אכפת לנו מה הוא ידע עלינו כי גם כשהוא רואה את התמונות שלנו ואת שמנו ושם בית הספר שלנו, הוא לא באמת שייך לחיינו ולכן אין לנו מה להסתיר ממנו. זו אינטואיציה מהופכת לעולם המבוגרים שיוצר אינטימיות עם הקרובים וחשוב לו להסתיר מזרים, אם כי תופעת "הזר ברכבת" שאנו מספרים לו סודות אינטימיים דווקא כי לא נראה אותו לעולם שוב, אובחנה אצל מבוגרים. זו פשוט הרחבה שלה.

4.  ב"שמש עירומה" של אסימוב, הבלש ביילי רואה דרך צג ההולגרמה אישה שיוצאת עירומה מהמקלחת ומתנצל שהוא רואה אותה כך אך היא מתקנת אותו "אתה לא רואה אותי, אתה צופה בי". היא לא היתה מוכנה שיראה את גופה עירום אך לא מזיז לה שהוא צופה בה עירומה על המסך. גם בני נוער מודעים היטב להבדל הזה וכבר ציינתי בפניכם שהנערות שפגשתי הפתיעו אותי כמה שהן שונות מהייצוג שלהן את עצמן בבלוג. אנחנו כל כך מתלוננים שהתקשורת מייצגת אותנו בצורה מעוותת אבל כנראה שזה לא התקשורת כמו מנגנון הייצוג עצמו שמושך אותנו להתנסות בלהופיע קצת אחרת. ואולי אין דרך להעביר את מורכבות הגופנפש שלנו לדו ממד הזה, בכל מקרה, מה שאתם חושבים שאתם יודעים על בני נוער שהכתיבה והצילום באתריהם האישיים נדמים חושפניים, זה לא משנה. זה לא הם, זה הייצוג שלהם. אתם לא רואים להם כלום, אתם רק צופים בהם. ואם תפגשו בגוף הכל מתאפס, זה עולם אחר.

אחד הסטודנטים שלי שלח לי את הלינק לקמפיין חדש של איגוד האינטרנט הישראלי אשר גייס את ויקה כדי להסביר לבני נוער איך להשאר בשליטה ברשת. התרשמתי לטובה מריסון הפדגוגיה לגבי שיתוף קבצים למשל והתבוננות מנקודת המבט של הנוער, אבל באותה נשימה הם פספסו בגדול עם בלוגים ורשתות חברתיות: אי אפשר ליצור רגרסיה למצב של אנונימיות ברשת. בני נוער היוו דחיפה גדולה למצב של פעילות רשת גלויה בשמך ובתמונתך וזה מגוחך ותלוש מהמציאות להמליץ להם לטשטש את הפרצוף בתמונות באינטראקציה מול חברים רק בגלל שאיזה פדופיל אולי ייקלע לשם. לאור שפע הפעילות היצירתית של בני נוער ברשת שכוללת המון צילום עצמי וצילומים עם חברים, הקמפיין הזה הוא בדיחה. 

לא ברור לי מדוע החשש הגדול של המבוגרים הוא תמיד למצבי סיכון מיני של הנוער כשלמעשה המקרים הממשיים ביותר שבהם נער/ה הסכימ/ה להפגש עם פדופיל בשנים האחרונות הייתה זו תחקירנית של ערוץ 10 במסווה. פרופ' דפנה למיש דיווחה על מחקר רחב היקף בקרב נוער ישראלי שממצאיו ברורים מאד: ילדים לא נפגשים בכלל עם אנשים שאינם בני גילם וגם אני חוויתי את הקושי להפגש עם הבלוגריות הנחקרות שלי או בכלל להשתלב בעולמן ברשת. הגיע הזמן שהמבוגרים יפסיקו לפעול לפי הפחדים בסטנדרטים המיושנים שלהם ויתחילו לחקור מהם האתגרים האמיתיים במצב הנתון של הרשת כיום. 

אבא שלי העיר אותי הבוקר כדי לספר לילדה שלא קוראת עיתונים שהבלוגרים שלה הגיעו לעמ' 9 בידיעות אחרונות. לכבוד מה? לכבוד החדשות המרעישות שיש גזענות בישראבלוג. בישראל. חה! גברת זרובבלה, חוץ מלהיות קצת דומה לח"כ אסתרינה טרטמן וכמעט לכל אדם שני ברחוב, היא לא חדשות. רוב המדינה הזו גזענית ואני בכלל לא מדברת על ערבים, אני מדברת על אתיופים, על רוסים ועוד. אז מה זה הצדקנות הזאת? מרגיז אותי שהבלוגים זוכים לסיקור תקשורתי מחוץ לביצת ערוצי האינטרנט רק בהקשרים של בלוגרית מתאבדת/מתפשטת/גזענית. איפה ההתייחסות לכך שעולם הבלוגים דווקא מעודד שיוויון על ידי אפשרות להמון בני ובנות נוער להתחבר על בסיסי משותף אחר ולדבר כשווים? בניגוד למערכונים של ארץ נהדרת, נראה ממפגשי ישרא של הילדים שהבלוגרים הרוסים מאד פופולאריים ולגמרי חלק מהח'ברה.

מה עם אותה פעם שיאיר ויואב הובילו פרוייקט לביטול חוק ההסדרים, איפה היו כתבי ידיעות אז? אה, זה לא מעניין. זה חיובי מדי. חיובי זה משעמם. נתקלתי אמש בערוץ הניו אייג' של מעריב באיזה תקשור ממקור הזוי  אבל עזבו שניה את המקור, תתייחסו לתוכן. האדון המדיום (שי טובלי) עבד פעם בתקשורת אז אולי הוא יודע על מה הוא מדבר. לפעמים נראה שהתקשורת אכן שם כדי לעשות לנו רע ולהדגיש רק את מה שמייאש בעולם. איך שהוא השתרשו נורמות כאלה שהפכו סוג של סטנדרט מקצועי בלתי כתוב שאם משהו באמת חיובי ומפיח תקווה, זה לא מעניין תקשורתית (אלא אם זה קשור לנכה או סלבריטי עם מחלה סופנית שיכול לספר לנו קודם כמה מיואש הוא היה ואז להשוות לרמת הייאוש ה"נורמלית" שלנו). במסגרת המחקרון האחרון שלי על האקטיביזם הפוליטי בבלוגים שמתי לב שרוב המבלגים הפוליטיים נתונים בייאוש כבד ומטריד ותחושה שהם לא יכולים להשפיע. ככה זה כשאף אחד לא מתייחס להצלחות שלך אבל על כל כשלון קטן קופצים עליך. ככה זה כשפותחים עיתון בבוקר ורוצים להתאבד מיאוש. אבל המציאות התקשורתית אינה המציאות והיא הופכת פחות ופחות קשורה אליה.

ובלוגים הם חלק מהמערך האינטרנטי שהולך ורוכש מעמד באיטיות על מנת לפרוץ את המסגורים הללו, להציע עוד נקודות מבט, דיווחים ושיחות על נושאים אחרים. בכנס איגוד האינטרנט במחקר שפרופ' למיש הציגה, חקקתי במוחי נתון אחד במיוחד, מנתוני הרקע שהיא נתנה: במחקר עולמי עדכני נראה ש 42% מהמשיבים הוציאו את הטלוויזיה מהבית או הפסיקו לצפות בה. זו בהחלט אחת הסיבות בעיני: אם נורמות הסיקור ימשיכו להיות עם הדגש הזה, הרבה מאד אנשים שיש חיות בקרבם יפסיקו, כבר הפסיקו, לראות בחדשות את מדורת השבט שלהם. לא כדי להתעלם ולברוח, אלא כדי להצהיר שיש מציאות אחרת ואנחנו עושים וחיים אותה. אין לנו עניין במי שחושב שהיופי משעמם מדי ומעדיף לחשוף רק את המוגלות כדי לנסות לפצות אותנו אחר כך ביופי חיצוני מעוות של תעשיית הבידור. זה לא האינטרנט שגומר על התקשורת, זו היא שגומרת על עצמה, עם השקר הכאילו מקצועי הזה, שטוען שהציבור מתעניין רק במה שצהוב ורע.

התקשורת שורדת רק בזכות זה שלאף גוף אחר אין משאבי סיקור סביבה, אבל אף אחד לא מרוצה מהפרשנות והמסגור של התקשורת לסביבה והרבה מאד אנשים מתאמצים רק לדלות את הפרטים העובדתיים וללכת לחפש פרשנויות שפויות ומגוונות יותר במקומות אחרים ברשת. התקשורת אולי לא תיעלם כלעומת שבאה אבל היא תצטרך להשתנות, להשתנות מאד, ככל שהאינטרנט יתחזק. בדיוק כמו שהרדיו בלע את גאוותו מול הטלוויזיה ומצא לעצמו את נישת המוסיקה במכונית. אני מחכה לימים שהתקשורת תתן לנו רק מבזקים קצרצרים בכמה שיותר נושאים, כי אף אחד כבר לא מתעניין במה שיש לה להגיד עליהם מעבר לעובדות.

אי שם בצהרי היום כתבתי פוסט ל"מרושתים" של ווינט, אבל אפילו מערכת עיתון מגיבה יותר מהר מה"בלוג" הזה. חשבתי לתת לכם רק לינק אבל מכיוון שאני צריכה לצאת והיום עוד מעט נגמר, קבלו את עיקרי הפוסט ש(עוד) לא היה:

זוכרים את פרשת הפרסום הסמוי שלנו?

את הדעות שלכם בעניין ניתן היה לסווג בגסות לארבע קבוצות עיקריות:

1. בלוגרים שכותבים יומנים אישיים ורואים בהם ממד של קהילה ותקשורת בינאישית, כאשר הצעה עיתונאית נתפסת כלא רלוונטית עבורם.
2. בלוגרים שראו עצמם כיותר אתיים ואותנטיים מעיתונאים ולכן סרבו בתוקף לשתף פעולה עם נורמה פסולה הרווחת בעולם העיתונות
3. בלוגרים שסבורים כי הצעה כזו נותנת מעמד לבלוגינג, מכירה בכוחו של הבלוגר ומאפשרת שוויון הזדמנויות בהשפעה על קהלים.
4. בלוגרים שכל הויכוח הזה לא מזיז להם, הם ברשות עצמם ולא חייבים כלום לאף אחד ואם מישהו מוכן לתת להם מתנות כדי שיכתבו על זה איזה פוסט, תפדאלו.

מנכ"ל טוויסטד, סיפר לי בועידת ישראל לעסקים, כי לאחר הפרסום, למרות שרובו היה שלילי, הוא הוצף בפניות מצד בלוגרים ובלוגריות שהחברה לא פנתה אליהם מלכתחילה ואשר ביקשו את חבילת השי וכתבו פוסטים משעשעים וחלקם אף פורנוגראפיים על השימוש במוצרים. הוא עדיין מנתח את התוצאות אך מבחינתו הסיפור הזה היה סיפור הצלחה של שיווק גרילה.

בשבוע שעבר היינו עדים לניסיון ליצור באאז ברשת בצורה שונה וסמויה עד כדי ממד של הטעיה. לפני חודש וחצי נפתחו ברחבי הבלוגוספירה 4 בלוגים פיקטיביים של גברים שהכריזו על "ינואר המחוספס" והודיעו שהם לא מתגלחים למשך חודש, תיעדו את זה וסחפו בלוגרים נוספים. האירוע היה מתוכנן להסתיים במסיבת רחוב שבה כולם מתגלחים. הרעיון מדליק אבל הסתיים באקורד צורם כשהסתבר שמדובר ביוזמה של חברת סכיני גילוח אשר השיקה מוצר חדש והרעיון היה לא להתגלח עד להשקתו. גם לאחר החשיפה הבלוגרים הפיקטיביים ניסו להתחזות לאותנטיים וזה הגביר את הצרימה.

אני חושבת שאם אותה חברה הייתה מראש מכריזה על חודש ללא גילוח ומנסה לרתום בלוגרים קיימים ועורכת עבורם מסיבה בסוף החודש שבה כל מי שהחזיק מעמד היה מקבל סט סכיני גילוח ומתגלח על המקום, זה יכל להיות רעיון שיווקי מדליק ומוצלח. העדר השקיפות הוא מה שצרם לכולם והבאאז שהיה קטנטן יחסית, יכל להיות משמעותי יותר דווקא עם השקיפות.

מגדלי הזיפים ומחלקי חבילות השי הקוסמטיות מייצגים שני קצוות של הסקאלה ושניהם עצבנו את הבלוגרים. עם זאת, נראה שבשורה התחתונה, היוזמה היומרנית של טוויסטד הצליחה הרבה יותר מהיוזמה הסמויה של מגדלי הזיפים, כי הנורמה בתוכן גולשים היא שקיפות ולכן פרסום סמוי בסגנון הטלוויזיוני אי אפשר באמת להעתיק לרשת, זו לוגיקת מדיה אחרת וזה עשוי לחזור למפרסם כבומרנג.

בעוד שבועיים ייערך הכנס ה-11 של איגוד האינטרנט הישראלי. אילנה תמיר שלנו הציעה לאיגוד להקצות כרטיסי כניסה חינם למספר בלוגרים שיסקרו את האירוע ופנו אלי על מנת להציע בלוגרים כאלה. אני חשבתי שזה מאד לא בלוגי שאני אבחר אנשים והיה ברור שיכעסו עלי ללא קשר למי ייבחר. עדיף ליצור מכרז ומי שרוצה שישתתף ויכתוב פוסטים בנושא, מדוע שנבחר את החשודים המיידיים הכותבים על תרבות רשת שרובם ממילא עיתונאים ויכולים להיכנס בחינם? המכרז שיצרנו קיבל קיתונות של ביקורת מצד בכירי הבלוגרים ואף אחד מכותבי התרבות הדיגיטאלית הנפוצים לא בחר להשתתף. 

בצהרים הכרזנו על הזוכים ולי זה דווקא נראה מגניב שהכנס יסוקר ע"י בלוגרים שזה לא התחום המקצועי שלהם ואני סקרנית לראות מאילו זוויות הם יתייחסו לכנס. בעיני זה הרבה יותר בלוגי וחתרני. אבל עם הבלוגרים הישראלים אי אפשר לנצח. תעשה להם כבוד הם יגידו שזה לא רלוונטי, תתעלם מהם והם יצעקו שאתה לא רלוונטי... לטובת הארגונים הבאים שזוממים לעשות גרילה בקרבנו, תבחרו איזה מקום באמצע על הסקאלה שבין כל מה שתיארתי כאן ואולי כדאי להתייעץ לפני כן עם כמה בלוגרים בכירים, ותתכוננו לחטוף בכל מקרה. כי ככה זה בישראל.

והנה זה בווינט באיחור של יומיים(!). מדהים.