הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

מה דעתכם על העיצוב החדש? ביוזמתה ובאדיבותה של מורן, אני רק ביקשתי שזה יהיה סולידי, אולי יצא יותר מדי סולידי, הממ?

דיברתי היום בכנס פסיכולוגיה ברשת על קונספט הפרטיות אצל בני נוער. חוקרות נוער כמו דנה בויד וסוזנה סטרן טוענות שהקונספט הזה עמום אצל בני נוער, שאין להם הבנה של מלוא המשמעות של שידור פומבי, קהלים בלתי נראים וקהלים עתידיים, שהם פועלים באימפולסיביות בהקשר ספציפי ולא מודעים לאפשרויות הוצאה מהקשר לאחר זמן. את הרעיונות שלי על אסטרטגיות חדשות של פרטיות ברשת אתם כבר מכירים אבל יש לי חידוד מעניין לזה אחרי ראיונות עם בלוגריות:

1. חלק גדול מהבלוגריות איתן דיברתי מנהלות גם יומן אישי מנייר וגם בלוג והן רואות הבדל עצום בין השניים. המודעות שלהן לקהל מאד גדולה וברורה ומה שנראה בעינינו כאישי וחושפני מתוך חוסר מודעות הוא מחושב מסונן ומדוד. כנראה שבעולם רווי מדיה וריאליטי המשמעות של מה צריך להשאר בתחום הפרטי ומה משמעותי עבור הנערה כפרטי וסודי - פשוט שונה מהאופן המסורתי בו מבוגרים תופסים זאת.

2. את מקומו של חסם הנגישות החומרי או חומרי למחצה (ססמא) מחליף חסם נגישות אורייני: המתבגרים בונים על כך שכישורי והרגלי הגלישה הנוכחיים של הוריהם לא יביאו אותם לעולם לבלוג. הם נוקטים בפעולות טכניות שמבטיחות זאת, כמו למחוק את ההיסטוריה מהמחשבים בבית או לחשוף את פרטיהם האמיתיים ביחידות נפרדות (למשל ללא שם משפחה) באופן שאי אפשר יהיה להגיע אליהם בגיגול פשוט. זה לא שלא אכפת להם שיראו, אופני החסימה פשוט השתנו.

3. אם פרטיות זו הזכות לשלוט במידע שאחרים יודעים עלינו אז הנה ההגדרה האלטרנטיבית של בני נוער לפרטיות: הזכות להסתיר מידע מהקרובים אלינו למרות שאנחנו משדרים אותו לכל העולם. וככל שהמידע משודר ברשת גדולה ובינלאומית יותר כך קטן הסיכוי שהקרובים אלינו יגיעו אליו. "הזר ברכבת המידע" לא מעניין ולא שייך לחיים שלנו למרות שזה נחמד שהוא מגיב לפעמים ומעלה לנו את הרייטינג של הבלוג. לא אכפת לנו מה הוא ידע עלינו כי גם כשהוא רואה את התמונות שלנו ואת שמנו ושם בית הספר שלנו, הוא לא באמת שייך לחיינו ולכן אין לנו מה להסתיר ממנו. זו אינטואיציה מהופכת לעולם המבוגרים שיוצר אינטימיות עם הקרובים וחשוב לו להסתיר מזרים, אם כי תופעת "הזר ברכבת" שאנו מספרים לו סודות אינטימיים דווקא כי לא נראה אותו לעולם שוב, אובחנה אצל מבוגרים. זו פשוט הרחבה שלה.

4.  ב"שמש עירומה" של אסימוב, הבלש ביילי רואה דרך צג ההולגרמה אישה שיוצאת עירומה מהמקלחת ומתנצל שהוא רואה אותה כך אך היא מתקנת אותו "אתה לא רואה אותי, אתה צופה בי". היא לא היתה מוכנה שיראה את גופה עירום אך לא מזיז לה שהוא צופה בה עירומה על המסך. גם בני נוער מודעים היטב להבדל הזה וכבר ציינתי בפניכם שהנערות שפגשתי הפתיעו אותי כמה שהן שונות מהייצוג שלהן את עצמן בבלוג. אנחנו כל כך מתלוננים שהתקשורת מייצגת אותנו בצורה מעוותת אבל כנראה שזה לא התקשורת כמו מנגנון הייצוג עצמו שמושך אותנו להתנסות בלהופיע קצת אחרת. ואולי אין דרך להעביר את מורכבות הגופנפש שלנו לדו ממד הזה, בכל מקרה, מה שאתם חושבים שאתם יודעים על בני נוער שהכתיבה והצילום באתריהם האישיים נדמים חושפניים, זה לא משנה. זה לא הם, זה הייצוג שלהם. אתם לא רואים להם כלום, אתם רק צופים בהם. ואם תפגשו בגוף הכל מתאפס, זה עולם אחר.

אחד הסטודנטים שלי שלח לי את הלינק לקמפיין חדש של איגוד האינטרנט הישראלי אשר גייס את ויקה כדי להסביר לבני נוער איך להשאר בשליטה ברשת. התרשמתי לטובה מריסון הפדגוגיה לגבי שיתוף קבצים למשל והתבוננות מנקודת המבט של הנוער, אבל באותה נשימה הם פספסו בגדול עם בלוגים ורשתות חברתיות: אי אפשר ליצור רגרסיה למצב של אנונימיות ברשת. בני נוער היוו דחיפה גדולה למצב של פעילות רשת גלויה בשמך ובתמונתך וזה מגוחך ותלוש מהמציאות להמליץ להם לטשטש את הפרצוף בתמונות באינטראקציה מול חברים רק בגלל שאיזה פדופיל אולי ייקלע לשם. לאור שפע הפעילות היצירתית של בני נוער ברשת שכוללת המון צילום עצמי וצילומים עם חברים, הקמפיין הזה הוא בדיחה. 

לא ברור לי מדוע החשש הגדול של המבוגרים הוא תמיד למצבי סיכון מיני של הנוער כשלמעשה המקרים הממשיים ביותר שבהם נער/ה הסכימ/ה להפגש עם פדופיל בשנים האחרונות הייתה זו תחקירנית של ערוץ 10 במסווה. פרופ' דפנה למיש דיווחה על מחקר רחב היקף בקרב נוער ישראלי שממצאיו ברורים מאד: ילדים לא נפגשים בכלל עם אנשים שאינם בני גילם וגם אני חוויתי את הקושי להפגש עם הבלוגריות הנחקרות שלי או בכלל להשתלב בעולמן ברשת. הגיע הזמן שהמבוגרים יפסיקו לפעול לפי הפחדים בסטנדרטים המיושנים שלהם ויתחילו לחקור מהם האתגרים האמיתיים במצב הנתון של הרשת כיום. 

אם נתבונן על הגדרות נפוצות לפרטיות נגלה שכולן מנסות להגדיר אותה על דרך השלילה ובאופן הגנתי, כניסיון מידור במרחב הציבורי: הזכות לשלוט במידע שאחרים יודעים עלינו, הגבלה של מוסדות מלהתערב בענייננו האישיים וכדומה. ב-1890 השופט העליון האמריקני לואי ברנדיס הגדיר זאת כ"זכות להיעזב לנפשנו". מיעוט ההגדרות לחיוב עמומות וכלליות מדי, אך הן מתמקדות בחירויות של היחיד. פרופ' רות גביזון מסתפקת בזיהוי מאפייניה של הפרטיות: סודיות, אנונימיות והיותנו לבד. 

מאפייניה הבסיסיים של רשת האינטרנט הולמים באופן מפתיע הגדרות של מרחב פרטי: האנונימיות, שמאפשרת גם את הסודיות, היא מהתכונות האינהרנטיות של טכנולוגיות הרשת, כמו גם העדר כפיפותה של הרשת למוסד, מדינה או חוק כלשהו; מצב המקנה ליחיד חירויות רבות. למעשה, בעת שאנחנו פועלים באינטרנט, גופנו מצוי לבד בבית, ספון בד' אמותיו. עם זאת, המילים המשוגרות לחלל הקיברנטי מצויות ברשות הרבים ודינן כתכתובת דואר. ובאופן פרדוכסלי, באמצעות אותן פעולות מבוססות-פרטיות, כולנו מוצאים עצמנו מחוברים לחלל קיבוצי.

ותיקי ישרא זוכרים את הפרשייה המפורסמת מיוני 2004, כשהבלוגרים זעמו על כך שעיתונאים ממליצים על הבלוגים שלהם בערוץ המחשבים של ווינט. העיתונאים מצדם, לא הבינו איך אדם שכותב לקהל מבקש להתחבא מאותו קהל, וסרבו להודות בהפרה אתית כלשהי. בלוגים הם  היישום האינטרנטי המטעה ביותר, שכן הם נראים כמו ז'אנר של פרסום לקהל הרחב ויש פחות מודעות לשימוש בהם כשיחה וכמרחב התכנסות. בזמנו נגררתי בשבע בבוקר לתוכנית של אברי גלעד ולינוי בר גפן כדי לנסות להסביר את זה לעיתונאים ולציבור, ללא הצלחה מיוחדת. נדמה לי שהשתכללתי מאז. בואו נבדוק את זה, כי זה הבסיס לאחד הפרקים בדוקטורט שלי, שיעסוק בתפיסת הפרטי והציבורי בבלוגים של הנערות בישרא.

הצפנת סוד בפומבי

גם במדיה המסורתיים, ההבדל בין ידיעה שולית שרובנו מפספסים לבין סקנדל שכולם ידברו עליו, אינו קשור לתוכן הידיעה אלא למסגור שלה. הבלוגרים בארה"ב אוהבים לזקוף לזכותם את התפטרותו של הסנטור טרנט לוט אך למעשה הם לא חשפו את השערוריות המיוחסות ללוט. המידע הזה הופיע בתקשורת ומוסגר בצורה שחלפה כמעט ללא התייחסות. כמה בלוגרים שמתעמקים בפרטים התעכבו על המידע, טחנו את הסיפור והתסיסו אותו בבלוגוספירה עד כי התקשורת נאלצה למסגר זאת מחדש כבעל חשיבות גבוהה יותר וכשערוריה שהביאה להתפטרותו של לוט. מסגור כולל בתוכו שינוי הקשר, מתן הדגש באמצעות עימוד ומיקום שונה, פרשנות וכיו"ב. בגלל זה, כשמישהו נותן לינק בווינט לבלוג שלך, הוא יוצר לך מסגור חדש לגמרי שגורר תשומת לב וזרימת קהלים רבים מסוג שונה. השינוי מורגש בחדות במישור הסובייקטיבי, כך שהוא נחווה באופן דומה לחדירה לפרטיות.

בשבוע שעבר נתקלתי במקרה ביוטיוב בסדרת סרטוני וידיאו של בחור ישראלי צעיר, בהם הוא מגולל את פרטי מעשי האונס שבוצעו בו בילדותו, תוך שהוא יושב במקום שבו הכל התרחש. מדובר בעדות חשובה, מטלטלת, אפשר לראות את הערך הטיפולי שלה עבור הבחור ולשער את ערכה של העדות עבור אחרים במצב דומה. ראיתי לא מעט סיפורים כאלו שנחשפו בבלוגים אבל זו פעם ראשונה שאני רואה עדות מצולמת. האם אני רשאית לתת לזה לינק? מצד אחד, הבחור פאקינג צילם את עצמו בחשיפה מלאה. הוא משדר אל העולם ואין דבר טבעי יותר מלתת לזה לינק. מצד שני, מבין מליוני הסרטונים ביוטיוב מה הסיכוי שתדעו בכלל לחפש אותו? על סמך מה אני רשאית להניח שהוא אינו רוצה להסתתר? שהוא ישמח אם יתנו לזה לינק ב"הארץ"? תחושת הבטן שלי היא שהוא ייפגע ויכעס מאד אם זה יקרה.

ייתכן שהוא לא ייכעס עלי אם אתן לזה לינק בבלוג שלי. כי גם אני בלוגרית וזה כולה בלוג, זה עדיין במסגרת מה שהוא מדמיין שיכול לקרות, במסגרת קבוצת השווים/עוברי אורח אקראיים. זה טבעי שבלוגרים מלנקקים אלה לאלה על תקן "לדבר על משהו ששמענו". אבל זה גם בלוג קצת פופולארי שכל מני עיתונאים קוראים בו ואולי מישהו ירצה לתת לינק לפוסט הזה כי הוא עוסק בסוגיה מעניינת בתרבות הרשת, ולכן אתאפק בכל זאת. יש היגיון רב בהנחה, שהיא לכאורה פרדוכסלית, שהבחור ששידר את עצמו ביוטיוב ראוי לפרטיות ואפילו מניח אותה. אני אסביר.

אנחנו מניחים שסודיות ניתנת להשגה רק באמצעות שיטת תיחום ומניעת גישה, כגון מסך ססמא, אבל ברשת, רבים מאיתנו מנצלים, במודע או שלא במודע, אסטרטגיית סודיות אחרת שאין בה כרגע הכרה משפטית/לגיטימית. טכניקה קבלית ידועה גורסת כי המקום הטוב ביותר להסתיר סוד זה בפומבי, במובן מאליו, בשגרה, בקיטש, בקלישאות, בכל מה שנדמה כשקוף, בלתי נראה לנברני המסגור. בגלל זה הפוסט-מודרניסטים הרגיזו הרבה אנשים, שהרי עם הדה-קונסטרוקציות שלהם הם פירקו כמה סודות גדולים כאלו מנשקם.

בהקבלה, כשכותבים בלוג בין עשרות אלפי בלוגים אחרים בקרב מליוני דפי רשת, זו דרך נהדרת להתחבא. זה רק נראה פתוח, אבל זה לא. זה צועק רק בגלל שהצעקה נבלעת בין אלף צעקות אחרות, ורק מי שרגיל לחשיבה של מדיה מסורתיים יניח בטעות שהנער שואף להתגלות בתחרות "קורבן נולד".  לאינטרנט הזה אין חיים יבין שצץ לך על המסך ואומר לך בדיוק לאן ללכת בשביל כל דבר, והדור שהתרגל להנחיה ומסגור עיתונאי, לא באמת יודע לנווט כאן, גם אם לכאורה הוא מצטיין בחיפוש מזג האוויר בגוגל.  

כשטקסט=מרחב, הוצאה מהקשר=פעולה אלימה

לא בכדי מוערכים שחקני תיאטרון הרבה יותר משחקני קולנוע, שכן דרוש אומץ רב להיות נוכח מול קהל חי. שחקן קולנוע, כמו בלוגר, מופיע מול צוות בייתי מצומצם ומכשור טכני שמייצג קהל תיאורטי באופן עמום. בדומה לשחקן הקולנוע, הבלוגר כותב לבד מול המסך ולעיתים נפלטות לו מילים שהיה אומר רק לעצמו. בפעמים אחרות הוא מכוון לקהל מאד ספציפי, שוכח לרגע שקהל אחר לגמרי נחשף לזה בדיוק באותה המידה. ולפעמים הוא מדמיין מכר מרוחק קורא את הדברים ומוחק חצי פוסט. בלוגר אמיץ יכול לריב אתכם בתגובות ולהרגיש קרוב, אבל אל תבלבלו את זה עם אינטימיות. לא הייתם מעיזים לומר לו חצי מזה בפניו ואולי זה הוא שהיה מסמיק אם היייתם מגיבים על פוסט אישי בפניו במקום בבלוג.

אנחנו חיים בעידן שלוויני המעצמות רואים לך כתם בתחתונים, ככה שזה מגוחך להמשיך להגדיר פרטיות על פי מאפייני ניראות או גישה תיאורטיים. באינטרנט אנחנו מעשיים, אנחנו מרשים לעצמנו להרגיש במרחב פרטי כשאנחנו בחברת פעילים קבועים וקומץ עוברי אורח זרים. כל שינוי במאזן הכוחות הזה הוא מעבר דרמטי וטראומטי מהפרטי לציבורי. אנחנו מרגישים בנוח להתוודות מבעד לפרוכת הוירטואלית בפני זרים למחצה או בפני קבוצת השווים שלנו, אך אין דבר מביך יותר מדוד רחוק שממתיק לך חיוך יודע סוד, פנים אל מול פנים.

הטרדה מינית, מקרה פרטי של חדירה לפרטיות, היא למיטב ידיעתי העבירה הפלילית היחידה שמוגדרת על פי תחושתה הסובייקטיבית של המתלוננת. גם הפרטיות ברשת צועדת בעיני למקום הזה ומכיוון שלא נמצא קריטריון אובייקטיבי מניח את הדעת להגדירה, ייתכן שיש למדוד כל מקרה לגופו על פי הכוונה והתחושה הסובייקטיבית של הגולש. כשאמרתי משהו על זה בכנס משפטנים במכללה למנהל לפני חצי שנה, ראיתי שם הרבה הנהוני הסכמה.  עובדה היא כי גולש מיומן יכול לבצע הערכה מדוייקת למדי, בהתאם לנתוני התעבורה והקישוריות בכל מרחבון ברשת, של נטיית "המקומיים" לראות את המקום/התכתובת כפרטיים או ציבוריים.

לכן, אני לא יודעת למי ולמה כיוון הבחור שגולל את סיפור האונס המזעזע, כשישב עם מצלמה בזירת הפשע, אבל אני מרגישה שאני חייבת לבקש ממנו רשות לפני שאתן אליו לינק כלשהו. דווקא בגלל עוצמת החשיפה שהוא נקט בה כאשר צילם את עצמו, הוצאתה מהקשר תהיה טראומטית פי כמה מסיפור כתוב בבלוג. ההיגיון כאן צריך להיות הפוך מההיגיון של העיתונאי המצוי, כשהדגש הוא לא על תוכן אלא על הקשר. אצל עיתונאים זה דבר של מה בכך להוציא מהקשר ובכן תכניסו לעצמכם לראש: ברשת שבה טקסט=מרחב, הוצאה מהקשר משולה לתנועה במרחב, לסטייה חדה. זו היא פעולה אלימה. אתם מצליחים לראות את זה?

במהלך השנים שאני עוקבת אחר הנחקרות שלי בישרא, תפסתי אותן לא פעם מאיימות בפוסטים על האימהות או המורות שלהן: "תעופי לי מהבלוג ותפסיקי לקרוא כאן".  אני מקווה שהצלחתי להבהיר במעט את העובדה כי הבקשה הזו - שנמצאת כרגע רק במישור האתי-נורמטיבי אבל יום אחד אולי תיאכף בדומה לחוק ההטרדה המינית - אינה מגוכחת כמו "אל תקראו בבקשה את מוסף 7 לילות של ידיעות"; כי האינטרנט הוא לא רק מדיום תקשורת המונים ואולי, במובן המסורתי, הוא אינו אמה"ת כלל. אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.

אורי קציר הציע מזמן שיהיה קוד אתי לבלוגינג. עכשיו זה קורה בארה"ב, כשאוריילי מפרסמים טיוטה לקוד אתי עבור בלוגרים ואפי פוקס רוצה לעשות את זה בארץ. מה אתם חושבים על זה?

תגובת הבטן שלי הייתה לחכות עם זה. אני לא הייתי נכנסת כל כך מהר לאף מלאכה של הסדרה לגבי יישום שנמצא כל כך בחיתוליו וחווה שינויים מהירים כל כך וכל פלח אוכלוסייה משתמש בו אחרת. כל דבר שקורה בבלוג הוא תלוי הקשר ונשפט לגופו ופעמים רבות נקודת הפתיחה היא הכוונה הסובייקטיבית של הבלוגר: כשהבלוגר בא בכוונה של דיבור זה שונה מכוונה של פרסום.  אני ממש לא רואה מאיפה אפשר להתחיל להסדיר את זה. כשאני קוראת את טיוטת הקוד של אוריילי יש בו משהו מרגיז. אני חווה תחושה של התנגדות לכך שאיזה מנכ"ל באזוורדים מנחית לי חוקים מלמעלה. אני לא רואה שום הבדל בינו לבין ח"כ חסון שמציע חשיפה של הטוקבקיסטים, מה גם שאוריילי בהתאמה לא רוצה טוקבקיסטים אנונימיים בבלוגים. בין אם זה "המדינה" או קומץ בלוגרים אליטיסטיים, אין בזה שום דבר אורגאני של הסדרה עצמית שבאה מהקהילה, בני הנוער יצפצפו על זה ובצדק.

כל היופי בבלוגינג זה שאדם לומד בעצמו את הגבולות שלו דרך הבמה הקטנה הזו. אתמול, בכנס הפרטיות והאנונימיות ברשת שהתקיים בחוג למשפטים במכללה למנהל בראשל"צ, אמרתי שהכתיבה בבלוג היא ממש עבודה של רפלקציה והתפתחות עצמית וחלק גדול ממנה קורה בעזרת האינטראקציה עם הטובקבקיסטים, אפילו ואולי במיוחד הגרועים והאנונימיים שבהם. עבורי הם פעמים רבות המדד למקום ולכוונה שממנה יצאתי בכתיבה. כל אחד לומד על עצמו דברים אחרים דרך בלוגינג ואני חושבת שזו במה ראויה לטעות בה: לשחרר פוסט גזעני ולגלות גינויים מכל עבר, זה הרבה יותר משפיע על הכותב ועל היווצרות הנורמות הבלתי כתובות, מאשר להסכים מראש להיות פוליטיקלי קורקט בגלל קוד אתי. יש לזה מעטפת שטחית בעייתית שחותרת תחת מהותה הדינאמית של פעולת הכתיבה כשינוי וחקירה פנימית ולכן מהווה חסם מהותי להתגבשות נורמות אותנטיות "מלמטה"; שינוי שיכול להתרחש רק בעזרת חריגות וטעויות, כפי שרק מי שנכשל בדברי תורה מבין את מהותם.