אני מבטיחה את הפוסט הזה כבר מזמן אבל רק עכשיו התפניתי לכתוב אותו. התובנות שלי לגבי יחסי הבלוגרים והתקשורת בארץ צמחו על רקע כתיבת מאמר מחקר שיפורסם בקרוב על הבלוגים הפוליטיים המובילים, כאשר כחלק מהקריטריונים לבחינת השפעתם, בחנתי את הכיסוי התקשורתי שלהם.
לכאורה נדמה שהתקשורת הישראלית מתלהבת מבלוגים ובלוגרים, אבל בחינה מקרוב של הענין מגלה שיש לכך סייג: גופי התקשורת מכירים בבלוגוספרה כחממה שמתוכה ניתן לגייס כשרונות כתיבה חדשים וכשיקוף של המרחב הציבורי שניתן לאתר בו חומרי גלם לכתבות. כל הבלוגרים שהפכו עיתונאים, הפכו לעיתונאי טכנולוגיה או תרבות ובידור. כל פעם שהבלוגים עלו על סדר היום התקשורתי היה זה בזווית בידורית, מציצנית או במסווה של דאגה חברתית, מהבלוגרית הגזענית דרך הבלוגרית המתאבדת ועד לבלוגר המזיין והבלוגרית האנורקטית.
הפעילות הפוליטית החשובה שמתנהלת באמצעות הבלוגוספרה כמעט ולא זכתה לכיסוי תקשורתי בהקשר רלוונטי. כש"לחץ חברתי" נלחמים על ביטול חוק ההסדרים, כש"עבודה שחורה" משפיעה על עובדות הקבלן של הדואר והמאבטחים להתאגד, או מפרסמת תשובות מעניינות וחשובות בנושאים שונים מפוליטיקאים, כש"משמר הכנסת" חושף את העוקץ בהצעת חוק חדשה – זה מעולם לא מגיע לעמודי החדשות הפנימיים. הבלוגים הפוליטיים שלנו סוקרו בהרחבה בראשית דרכם בעיקר בעיתונות האינטרנט ומוספי הנישה הטכנולוגיים. "לחץ חברתי" היו היחידים שזכו לסיקור גם בעיתונות מקומית ("העיר") והופעה אחת בטלוויזיה, בערוץ 1, הערוץ היחיד שעוד מוכן להתעסק עם נושא "רציני" על סדר היום. (כל זאת בשנה הראשונה שנבחנה במאמר שלי. השנה היתה כבר התקדמות עם הרדיו וקצת גלובס-דה מרקר, אבל העיתונות הכלכלית-פוליטית הארד קור, לא נשברה ולא פזלה אליהם. השנה יש גם כבר כמה בלוגים פוליטיים נוספים בשטח).
דה-פוליטיזציה של הבלוגוספרה
הקרע הזה הוא טריוויאלי, תגידו. בעיתונים לא מתעסקים עם הנושאים החשובים באמת ממילא, והעמדה של הבלוגרים מקוטבת אידאולוגית ביחס לעמדת העיתונים הגדולים. יתכן שזה היה נכון, אלמלא התקשורת כן התעניינה בסיפורים שלהם. מאבק עובדות הקבלן בדואר זכה לכיסוי תקשורתי נרחב ואף תחקיר ב"עובדה". זהו סיפור הצלחה שהקרדיט בו הוא נטו לעבודה שחורה, אבל מישהו הזכיר אותם בתקשורת כסיפור הצלחה בלוגי ראשון בארץ? התקשורת האמריקנית מפרגנת לבלוגרים שלה ויודעת למנות אילו מהשערוריות הגדולות מיוחסות לבלוגרים, אפילו שהתקשורת עשתה בהם את האימפקט בפועל (כגון פרשת מוניקה לוינסקי או הסנטור טרנט לוט).
אצלנו המצב הפוך. תקשורת המיינסטרים מתעלמת לחלוטין מהבלוגרים כגורם שעשוי להוות לה תחרות כלשהי ו"מייבשת" אותם. התחרות האלימה והמביכה בין גופי התקשורת המסחריים בארץ בשנים האחרונות אינה סוד והיא הולכת ומחריפה. זה די ברור מדוע אין בה מקום לפרגן לשחקן נוסף, אפילו שהוא לא בדיוק מתחרה עימה בשוק הסיפורים המקוריים. בנוסף, התנשאותם של בכירי העיתונאים לא מאפשרת להם לפרגן לכך שאת הכתיבה הפוליטית ברשת מובילים עיתונאים מנישות אחרות כמו תרבות וטכנולוגיה, או חלילה, אנשים מן השורה.
זהו גם הסבר אלטרנטיבי לפרשת אורן פרנק ורפי גינת. רפי לא היה מתעצבן כל כך אם עיתונאי אחר היה כותב זאת. נדמה לי שרוגל אלפר או רענן שקד כתבו זאת בצורה בוטה בהרבה. מה שמעצבן מנקודת המבט של העיתונאי, זה הבלוגים האלה, שכל אחד יכול לדחוף דרכם את האף לתחומים שהם לא עניינו. מה פתאום שפרסומאי או נהג אוטובוס או מתכנת, יספרו לי איך עושים תחקיר? לדעתי הכעס האמיתי פה הוא על המדיום הזה שמרעיד את קרקע ההתמחות והמקצועיות תחתינו ומשנה סדרי עולם.
הייתי מעזה ואומרת אף שבנסיבות הללו, התקשורת הישראלית עושה דה פוליטיזציה לבלוגוספרה. בעשר השנים האחרונות גופי התקשורת הישראליים חוו מעבר חד מאד לחשיבה מסחרית וכל מה שמדיף ניחוח פוליטי חזק מדי נראה להם ארכאי ולא מעניין. הבלוגרים הפוליטיים המרכזיים שלנו הם באמת נורא שמאלנים ויש להם אג'נדה מאד ברורה. אבל לדעת בדיוק מה אתה רוצה לקדם, זו כבר באמת מילה גסה בתקשורת, כשהנורמה הרווחת לסיקור היא תוכחה צינית בסגנון זקני החבובות, המתפרצים מדי פעם לנקיטת עמדה לגבי דברים שבקונצנזוס כמו פדופילים, אנסים, רצח וכאלה. מסחריות היא עמדה נוחה להשקיף ממנה על הפוליטיקה ואפילו יכולה להתפס בטעות כסוג של אובייקטיביות. אבל זה כבר סיפור רחב יותר.
זה מקרה שפתאום כולם מתאגדים?
בשבוע שעבר צלצלה אלי תחקירנית ערוץ 10. היא רצתה ליזום כתבה מגניבה על בלוגים וביקשה ממני ליעץ לה לגבי זווית שטרם נבדקה בתקשורת. אמרתי לה שנמאס לי מהכתבות המשעממות שלהם שמחפשות למי להציץ בבלוגים. אף אחד לא התאבד, התפשט או קילל ערבים אצלנו לאחרונה ואם היא רוצה לשקף נאמנה את 2007 בבלוגוספרה, הכתבה צריכה להתמקד בבלוגינג הפוליטי ובכל ההשגים שלו השנה. אילו השגים? אתם ודאי מגרדים בראשכם. נכון, נדמה לנו שהיה שם איזה סיפור הצלחה של עבודה שחורה עם עובדות הדואר, שרק אנחנו ידענו שעבודה שחורה אחראים לזה. אבל זה יותר מזה. שיתוף הפעולה והנוכחות המשותפת של עבודה שחורה ולחץ חברתי ברשת אחראי באופן ישיר למדי בעיני לכל מה שקורה במרחב הציבורי ובמשק כרגע.
זה לא במקרה שזוהי השנה הראשונה שבה אנחנו שומעים על שביתת מלצרים, התאגדויות מאבטחים ועובדי קבלן ושומו שמיים, התאגדות עיתונאים ב"הארץ" - כולם, שימו לב, בליווי בלוג. אלו אינן תופעות אקראיות וההשפעה והתמיכה כאן היא של אותה קבוצת אנשים. אני לא פספסתי בכתבת הטלוויזיה את המלצרית מקופי טו גו מקבלת במקרה סמס תמיכה מחבר עבודה שחורה וועד המאבטחים, בשידור חי. זה במקרה? ושימו לב מי הם האנשים שהקימו ומתחזקים את בלוג ארגון המורים. זה שההתאגדות היחידה בעיתון בארץ, מתרחשת במערכת העיתון שבו חברי "לחץ חברתי" עובדים, זה במקרה? והיכולת של הכנסת פתאום להרים ראש מול האוצר ולתקוף את חוק ההסדרים לאחר 20 שנה של אימפוטנציה וזה שלפתע ילדי תנועות נוער מארגנים משמרות מחאה לביטול החוק שאף אחד לא שמע עליו לפני שנה, כל זה במקרה?
אז לא, הבלוגרים בארץ לא משפיעים כמו בארה"ב, כלומר לא באותה הדרך של השפעה ישירה וברורה. וזה לא אשמת הבלוגרים אלא אשמת התרבות הישראלית. בארה"ב ערכי התחרות ההוגנת, חופש הביטוי הדמוקרטי והאחריות האישית של נבחרי הציבור היא (לפחות לכאורה) בסיסית וחשובה יותר מאצלנו. ולכן סנטור או כתב בכיר מתפטר כשבלוגר חושף שערוריה אודותיו, והעיתונים נותנים קרדיט לבלוגר הזה. רק בישראל, ראש ממשלה מסרב להתפטר גם אחרי ועדת חקירה ממלכתית והפגנה של מאה אלף איש בככר רבין, אז מישהו מצפה מבלוגר לעשות לו את זה? רק בישראל, קרה כבר פעמיים שעיתונאים פרסמו מחדש וללא כל קרדיט, סיפורים מקוריים מ"לחץ חברתי" ומהבלוג של דבורית שרגל ואפילו העיזו להתווכח עם הבלוגרים, שהם עיתונאים מקצועיים, שכאשר הם כותבים בבלוג הם לא בתפקיד ולכן עיתונאי רשאי להתייחס אליהם כאל שיחה ושמועה ברשת. רק בישראל.
אני חושבת שזה נושא מגניב לכתבה. כתבה ראשונה על הבלוגינג הפוליטי הישראלי וניסיון לשים אותו בקונטקסט של השפעה על אווירה ציבורית שיש לה תוצאות יפות אשר כל אחת מהן סוקרה כבר בתקשורת כארוע בודד. מה גם שהרעיונות שהבלוגרים הללו מקדמים מאד אולד-פאשן ביחס לקפיטליזם המתפרץ שאנו חוגגים כרגע. התחקירנית, כמובן, לא חזרה אלי. אולי היא התקשרה למישהו אחר בנענע שיספר לה על בלוגרית מתפשטת חדשה, או שאולי נעשה שוב את הכתבה על בלוגי פרו אנה? זה חשוב! ברור שזה חשוב. על זה כולם יסכימו. ושלא נדבר על הרייטינג.
עשו שלום עם עיתונאי ערוץ 10
ועכשיו אליכם, הבלוגרים, שמלקקים את השפתיים בהנאה ובהתלהמות. אתם לא יותר טובים. במקום לברך על ההזדמנות שנפתחה לשינוי ביחסים הללו עם איחוד נענע וערוץ 10, ולקבל בברכה את הבלוגים החדשים (והמרתקים!) של כתבי ערוץ 10, אשר למרות העדר הפנאי הבולט שלהם משקיעים בכם עם סיפורים נפלאים מאחורי הקלעים, הרבה יותר מעניינים מהכתבות עצמן, בינינו – מה אתם עושים? תוקפים. "הם לא משלנו", "הם בכלל לא בלוגרים" אתם אומרים. נו באמת! אז מה אם נענע התרגשו קצת ועשו להם עיצוב אחיד והם מקדמים אותם? מה הייתם עושים במקומם, מתעקשים להחביא אותם בבלוג מספר 55776869 כשיש להם דברים נפלאים להגיד והם עושים זאת בהתלהבות?
מה הם צריכים לעשות כדי שתואילו בטובכם לקרוא להם בלוגרים, להגיב בבלוגים האישיים שלכם 24/7 ולהתחנף קצת ל"ח'ברה"? אפשר לבקר אותם באופן אישי על תפקידם ואפשר גם לחשוף את הפחד שלכם לאן הולכת הבלוגוספרה כשמבליטים בה עיתונאים. אבל אי אפשר לומר עליהם שהם לא בלוגרים או שהם מתחפשים, או שהם לא עושים את המאמץ לדבר אתכם ולהקשיב לקוראים שלהם, שזה כשלעצמו עשוי להפוך לחצי משרה, כידוע לכם. והם באמת משתדלים.
בעיני זו הזדמנות לקהילה הבלוגוספרית לקבל את התקשורת בברכה, לאפשר להם להתרגל לסגנון הבלוגי ולתת לנו כאן את הדברים הטובים באמת שבתקשורת אי אפשר, ולא לנהוג בהם כפי שחבריהם נוהגים בבלוגרים הפוליטיים שלנו. המקרים בארה"ב הוכיחו שיש צורך בשיתוף פעולה בין התקשורת לבלוגרים כדי להשפיע באמת, ואימוץ אנשי ערוץ 10 לכאן הוא צעד ראשון ענק בכיוון הזה. השאלה שלי היא האם אתם רוצים להשאר תופעה שולית וחבויה "למבינים ומסתחבקים" בלבד, או שלבכם פתוח למקום שבו כל מי שמוכן לבלוג הוא בלוגר? שבלוגינג הוא גישה וסגנון וזה לא משנה אם מכריחים אותם בעבודה או עשו להם עיצוב אחיד. בשורה התחתונה, הם נותנים מעצמם, הם משקיעים והם לגמרי כאן, לתחושתי, ממש בגובה עיניים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כרמל וייסמן