הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

הבטחתי פוסט על מוות, אז הנה. יותר מדי לחשושים יש פה לאחרונה שישרא-בלוג מת, שבלוגרים מאיימים להתאבד (באופן סימבולי), וכדי לשאול מה זה מוות בבלוג/של בלוג/של תחושת הקהילה אצל בלוגרים, צריך אולי להקדים ולשאול מה זה לחיות, מה זה להיות, מה זה בכלל להיות נוכח בבלוג? בקבוצות הדיון, אחת האפליקציות הראשונות של תחילת ימי הרשת, היה גרעין קבוע של משתתפים פעילים ואחוז גדול של lurkers, כלומר צופים שאינם פוצים פה. "אני רק מסתכלת" שכאלה, קוראים בלבד. הם נטלו חלק בקהילה ע"י פעולת הקריאה ונספרו כנוכחים מעצם רישומם כמנויים על הקבוצה. גם בצ'ט אפשר להיות נוכח מבלי לתקשר, רק להיות מחובר, שיראו את הכינוי שלך ברשימת המשתתפים.

אבל מבלוגר נראה שהדרישות הרבה יותר גבוהות לרציפות, לאקטיביות, להווה מתמשך. זה לא מספיק שיש לך בלוג באוויר, אתה צריך גם לכתוב בתדירות סבירה, אחרת תשכח מלב עם. זה לא מספיק שאתה כותב פעם בשבוע, לך תקרא אחרים, תגיב אצלם, אחרת יגידו שאתה מתנשא, חולה נפש, מיזנטרופ ואף אחד גם לא יבוא לקרוא אותך בחזרה. אי אפשר לקחת הפסקה מהבלוג כמו שאי אפשר לקחת הפסקה מהחיים, מה, תפסיקי לנשום? אם הכרזת על הפסקה (ואת זה אני מכירה על בשרי) מדובר במוות. נקודה. אולי מוות זמני, כי בעולם הבלוגים מאמינים ואף חוזים בתחיית המתים, אבל מוות זה מוות. מנויים מבטלים מנוי, מלנקקים מורידים את הלינקים או מכריזים שהבלוג כבר לא מעדכן, ולא יעזור לך שתשבע באימא שלך שאתה קורא הכול, חברים שלך תמיד יתפלאו שקפצת להגיב, כמו עלית באוב לאחר המוות.  I blog therefore I am וכשממש אין לי מה לכתוב אני חייבת עוד יותר להנכיח את עצמי ולהגיב אצל אחרים, שיראו שאני בשטח, במרחב התודעתי התובעני הזה שדורש את הסיפור שלי ותובע את המחשבות שלי באדיקות ייתר דווקא בגלל שאין פה גוף. למות כאן זה להפסיק את הסיפור שלך. למות זה לא לדבר. המוות הוא תקשורתי, סימבולי. והמת מרגיש לפתע כאילו הוא עבר לממד אחר. הולכים בערב לאיזו הופעה טובה, חוזרים הביתה ולא כותבים עליה מילה! כי אין לי בלוג! אני בגיהנום!!!!

מעניין להסתכל על זה במיוחד כנגד מקרה של מוות "אמיתי", מוות של הגוף, כמו במקרה של הבלוגרית טל קרמן ז"ל, שנרצחה בפיגוע אוטובוס בחיפה. דווקא על טל אף אחד לא יעיז להגיד בבלוגייה שהיא מתה. הסיפור של טל המשיך לחיות חודשים אחריה, התגובות שזרמו לבלוג שלה, ההמונים שקראו פתאום את הסיפור שלה, ההורים שתחזקו את האתר שלה ואבא יריב שלא מוחק אותו באוטומט אפילו שאף אחד כבר לא מעדכן. "תעדכני את הבלוג מלמעלה" קוראת לה אחת המגיבות. זה מטורף. דווקא כשהיא כבר לעולם לא תעדכן, הבלוג שלה הופך לדבר הכי חי ופופולארי בשטח, לינקים ומבקרים מכל עבר. ואנחנו, אם רק נסענו לחודש בהודו, כבר מזמינים לנו מצבה וירטואלית. אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים, מתי אנחנו נוכחים ומתי אנחנו מתים או גוססים בהקשר לבלוג? האם חשיפתו של כינוי בדוי הוא מוות או לידה?האם מחיקה פתאומית ופזיזה של הבלוג היא התאבדות? האם בלוג יכול להיות חולה? ואיך עושים וידוא הריגה לבלוג? 

נ.ב יש מחקרים שטוענים שתוחלת חיים של בלוגר היא בין שנה וחצי לשנתיים. יותר קצר מחיי כלב. תעשו בעצמכם את החשבון האישי שלכם....

היום השלישי ללא קאונטר. מתרגלים, לא? בינתיים השתתפתי היום בכנס האקדמי הראשון שלי. תודה לאל שמדובר בכנס תומך ככה בין חוקרי תקשורת צעירים לבין עצמם, כי זה היה ממש פאדיחה לגלות כמה אני לא מסוגלת לעמוד בזמנים (תגידו לי אתם איך אפשר לדבר על ישרא 15 דקות בלבד?) וכמה קשה למפות את האמירות שלך במחקר שהוא אתנוגראפי בשלב כל כך ראשוני. אולי זו היתה טעות להגיש מועמדות לכנס בשלב כל כך ראשוני אבל בניגוד לעמיתים רבים שלי שמחביאים את נושאי המחקר שלהם בבושה וחוסר בטחון חשבתי לעצמי שדווקא שלב לא מגובש כל כך זקוק לפידבק וחבל לגלות בשלב יותר מאוחר שבחרתי כיוונים לא נכונים. בגדול אני לא מתחרטת וברור לי שזו היתה מהמצגות היותר מעניינות בכנס, שגם זה חשוב בשלוש אחה"צ כשכולם רק רוצים לנמנם, ככה להעיר אותם עם שיחות על פקצות, למשל. אבל אני מקווה שבעצם החשיפה המוקדמת כל כך לא נגרם באמת כל נזק. דבר עדין זה האקדמיה הזו. אלעד יאיר (אשמ"ש) היה שם וצילם את התמונה למעלה. ונכונה לי הפתעה נהדרת נוספת בדמות אחת הבלוגריות המעניינות הסודיות והשוות ביותר שכולנו מכירים שנכחה באיזור והתגלתה בפני, רק בשביל זה היה שווה לבוא.

עוד מישהי שפגשתי בכנס זאת רותי. רותי עושה עבודת סמינריון שקשורה לכתיבה והשתתפות בבלוגים והתלוננה בפני שמעט מאד בלוגרים מוכנים למלא את השאלון המאד קצר וחמוד שלה. מיד התנדבתי לארח אותה כאן, אני אשמח מאד אם הבלוג הזה ישמש במה ומרכז לחוקרי אינטרנט אחרים שירצו לפנות לבלוגרים. אני יודעת שלכאן נכנסים אנשים מקסימים שרוצים לעזור ואוהבים להגג על משמעות הפעולות שלהם בבלוג, אז בוא נהיה נחמדים ונמלא עבור רותי את השאלון שלה כדי שהיא תקבל ציון טוב בסמינריון, מה אתם אומרים? אני פונה לכל מי שרצה להתנדב למחקר שלי וכבר אין צורך כרגע, להתנדב לרותי תחת זאת. אני אישית נורא אוהבת למלא שאלונים אז גם אני אמלא לה אחד. 

אז אפשר לכתוב אליי או למייל של רותי כדי לקבל את השאלון בקובץ וורד. לחלופין, בשל בעיות במערכת של ישרא העלתי את קובץ הוורד של השאלון לאתר חינמי שלי בטריפוד. לכו על זה. המון תודה!!!!

אין לי מטאפורה יותר טובה לשדרוג שרתים. בפעם הקודמת שהיה מעבר שרתים בגלל המעבר לנענע היה פה משבר קהילתי על רקע אידיאולוגי. הבוקר קרה משהו מפתיע עוד יותר: הנפגע המרכזי של "רעש האדמה" הזה הוא הקאונטר. אותו רכיב טכנולוגי שכבר דיברנו עליו והשוונו אותו למד דופק או שעון במרכז העיירה שנדמה כי הוא מנהל את המקום הזה מבחינות מסוימות, שהיה כאן מראשית קום האתר. ברמה מטא-גיאוגרפית הייתי אומרת שמה שקורה פה עכשיו שווה ערך להחשכה של ניו יורק בשנה שעברה. אני חשה איזו שהיא דיס-אוריינטציה בלעדיו. קהילת בלוגים היא לא צ'ט סינכרוני שאפשר להיסחף באווירה שלו ברגע שנכנסים באופן פסיבי. יש כאן סט של פעולות אקטיביות שצריך לעשות כדי להרגיש חלק מהכלל. כשהחלטתי לא לעדכן למשך הסמסטר התנהגתי כאילו אני הולכת לאיזה שהוא מקום ואתם התנהגתם כאילו אינני כאן. אנשים אפילו הורידו אותי מרשימות הלינקים המומלצים שלהם ומישהו אף כתב "הפסיקה לעדכן". מה אני צריכה לעשות כדי להיות כאן, כדי להרגיש כאן, כדי שאתם תרגישו שאני כאן?

 שאלת הנוכחות בבלוג היא תופעה מעניינת שהייתי רוצה לדון בה לעומק בפוסט נפרד, אבל אני רוצה לקשר את זה לקאונטר כרגע. היה לו ממד של מד דופק, הוא נתן לי אינדיקציות על נוכחות. דרך תנועתו האיטית יכולתי לחוש איך בכל זאת הבלוג שלי פועם. לפני שבועיים הורדתי את האפשרות לעלות בחיפושים של גוגל. אני רוצה להיות נגישה רק לקהילה, זה לא צריך לעניין אף אחד שם בחוץ, במיוחד לא כאלו שמחפשים טיפול שורש, טבעות נישואין וסקס עם נשים שולטות. ומאז הרגשתי שזה הרבה יותר אינטימי. רק אני ו20 האנשים הקבועים שממשיכים להיכנס כל יום אפילו שאין כאן כלום. משאירים תגובה בפוסט ישן, מוסרים ד"ש בחלונית ואולי סתם שותקים אבל הקאונטר שומר את העקבות שלהם. מוזר בלעדיו. בודד קצת. סבב מהיר בין הח'ברה העלה שתיקה משונה ואפילו קצת שמחה לאיד (דוגמיות: צביץ הראשון ששם לב-בתגובות, דארלינג, פאצ'ולי, חרב דמוקלס). אם למישהו יש לינק לפקאצות שמשתוללות מהיסטריה אני אשמח לראות. הייתי בטוחה שיהרגו את יריב. אבל השקט הזה מקפיא. הותיקים אומרים כבר כמה זמן שמשהו בישרא-בלוג מת, נחלש. מה זה המשהו הזה ואיך הקאונטר מסמל אותו? דברו.

*תוספות מאוחרות: לקוטר, אגב, יש פתרון נהדר שירגיע את מכורי הקאונטר ולא יתורגם לתחרות טבלאית. תסתכלו על הקאונטר שלו  ומתארגנת מחאה בהומור: יריב, תפעיל מונה.