הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

שלום חברים, מזמן לא דיברנו. למי שמתעניין, אני לקראת סוף התיקונים בהצעת המחקר ואוטוטו תאושר ונתחיל לרוץ. אבל התכנסנו היום לדבר על סוגיה שרלוונטית לא רק לבלוגים אלא יש לה השלכה על המדיום כולו, והשאלה היא: האם הבלוגר זכאי לאיזו שהיא רמה של פרטיות ומתוקף מה בדיוק? כולכם ודאי זוכרים ואולי אפילו הייתם כאן, כשארז ארליכמן המליץ בווינט על בלוגים ונתן לינקים אליהם וכעס גדול התעורר בישרא. העיתונאים לא הבינו על מה המהומה שכן הבלוגרים מפרסמים במדיום ציבורי ממילא. הציפייה שלהם לפרטיות לא הייתה מבוססת על שום דבר ועדיין הייתה ציפיה כזו. ניסיתי להסביר את זה לעצמי בזמנו ואני אציע את ההסבר שלי לשיפוטכם, אבל לפני כן צריך להבין משהו על הרשת בכללה...

האם האינטרנט הוא עוד אמצעי תקשורת המונים? לפי ההגדרה המסורתית של אמצעי תקשורת המונים שנוסחה ע"י צ'רלס רייט, האינטרנט לא עומד בקריטריונים, כי הוא לא סוג של שידור מגורם מוסדי אחד. זה הרבה יותר נכון לחשוב על האינטרנט כתשתית, כמו חשמל. על גבי התשתית הזו מופעלים מגוון של אתרים ותוכנות בעלי אופי שונה לחלוטין. ודאי תסכימו איתי שמסנג'ר, בלוג, פורום, דוא"ל, אתר חשבון הבנק שלכם, אתר הכרויות ואתר ווינט, הם דברים שונים לגמרי שפועלים על אותה תשתית ולכולם ביחד אפשר לקרוא "האינטרנט". ראשוני חוקרי האינטרנט בארץ דיברו לפני 10-15 שנה על המוגבלות התפיסתית של החוק במדינה שתופס את האינטרנט במונחי מידע בלבד, פשוט כאוסף מאגרי מידע, וזה מאד מגביל פעילות פרסומית וחברתית-קהילתית בתוכו.

היום המצב הגיע לקיצוניות השניה. המערכת המשפטית והתקשורת הישראלית תופסים את האינטרנט רק כאמצעי תקשורת. כל דבר שתעשו בו זה כאילו שפרסמתם מודעה. כשאתם נכנסים לאתר הכרויות או אתר ח'ברה ופותחים כרטיס, אתם אולי מרגישים כמו בכרטסת של מאגר מידע סגור, מוגנים מאחורי שם וסיסמה, אבל החוק והתקשורת מתייחסים לכרטיס שלכם כאל מודעה פרסומית. תשאלו את עינת בר-און שתבעה את "הארץ" על פרסום התמונה והתחביבים שלה מקופידון, במסגרת כתבה על אתרי הכרויות.  

שורשה של הבעייתיות הזו (ותיכף נגיע לבלוג) היא בחוסר היכולת של המערכת לתפוס את האופי החברתי של הפעילות ברשת. כשאנחנו נכנסים לפורום או צ'אט אנחנו לא תמיד חושבים על זה כעל משהו שאנחנו "מפרסמים", עורכים כל מילה וחושבים פעמיים. אנחנו באים לדבר עם חברים ואנחנו כותבים כמו שאנחנו מדברים. אנחנו לא מספיק מתייחסים למשמעות של זה שאנחנו כותבים את זה. עבורנו זו פעילות חברתית, זה דיבור. כשעיתונאי מצטט מצ'ט זה נראה לנו מטורף כי לא פרסמנו שום דבר, אנחנו מדברים פה, בנאדם, זה כמו לצוטט לשיחה בין שני חברים, אפילו שעוד אנשים נמצאים בסביבה הזו, לכאורה. האינטרנט הוא ממד של מציאות חוויתית שהיא ממש לא וירטואלית, הבעיה שבגלל שאנו עושים זאת באמצעות כתיבה, זה מיד נתפס כפרסום לקהל הרחב.

אז עכשיו אנחנו מגיעים לבלוג. רבים מאיתנו מתייחסים לבלוג כאל יומן אישי מקוון כשברור לנו שהוא מתפרסם במרחב הפומבי והוא כמו מעין עיתון אישי שלנו. אם מצטטים אותו בווינט או בהארץ, אנחנו דווקא שמחים כי זה מפרסם אותנו והרי בשביל זה אנחנו כותבים במדיום הזה לא? אבל רבים אחרים בבלוגייה לא רואים זאת כך. כשהם כעסו בפרשת ארליכמן הם לא ממש הצליחו להסביר לו ולעצמם מדוע הם כועסים אבל הנה הניסיון שלי: הבלוג עבורם אינו יצירה חיצונית להם שהם כותבים בה. זה ייצוג של הגוף והמחשבות שלהם, ממש שלוחה של זה, שמשתתפת בשיחות ואינטראקציות אישיות דרך הבלוג. חיים נרקמים ומתרחשים פה, זה מקום תחום מבחינה קוסנפטואלית, זה החדר שלנו, המגירה שלנו, הבפנוכו של המוח שלנו. למי יש זכות לשפוך את תוכנה של המגירה הפרטית שלנו, את תוכן השיחות שלנו עם אנשים אחרים ואת המהות הפנימית של החוויה שלנו שמנוסחת במילים - לתוך איזה עיתון???

אני מאד מבינה את התחושה הזו אבל זו אשלייה שאין לה בסיס ותוקף חוקי. המוסדות במדינה הזו עוד לא מוכנים לשינוי שמכיר בפעילות ברשת כסוג של מציאות. אנחנו חיים במציאות שבה הייצוג הופך לתפיסה ובחיים שלנו לא תמיד יש מרחק בין הגשמי-חומרי לאינטרנטי. בגלל זה הציפיות שלנו לפרטיות כאן לגיטימיות והגיוניות אבל בפועל אנחנו פרוצים לגמרי ואין לנו שום זכויות. מעניין אותי מה אתם חושבים על זה והאם אתם מודעים למצב הזה כשאתם פועלים ברשת. האם הייתם כותבים באותה צורה ובאותם מקומות אם הייתם מבינים שזה בגדר פרסום פומבי וכל רגע זה עלול להגיע למקומות שלא התכוונתם אליהם?