הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

התלוננו שמזמן לא כתבתי. כשאני עובדת באמת אני נוטה לא לכתוב. אבל הבלוג הזה משמש גם כיומן שדה אז הנה כמה עדכונים על מה שהיה, על מה שעתיד לבוא ועוד כמה זנבות של מחשבה.

מגיע לי מזל טוב. המחקרון שעשיתי על הבלוגוספירה הפוליטית התקבל כפרק בספר שיוצא באנגלית בשנה הבאה על בלוגוספירות בעולם ביחס לתפיסות לגבי בלוגים בארה"ב. יש לי התלבטות גדולה לגבי "שפיכה מוקדמת" של מידע ותוצאות בבלוג, אבל אני ממילא מדברת על כך בפני הפורום של הסמינר המחלקתי באוניברסיטה שלי אחרי פסח, כך שאולי אחרי הפידבקים שלהם אעלה כאן כמה דברים, אוקיי? הרבה אנשים מזועזעים באופן כללי מזה שהצעת המחקר שלי גלויה פה לעיני כל, זה כל כך לא אקדמיה להיות כל כך חשוף, הפחד שיגנבו ויעתיקו, הפגיעות שיש לחוקר צעיר מול אנשים שעלולים לקרוא את התוצאה הסופית... אבל באופן פרדוכסאלי יש בחשיפה המוחלטת ממד של שחרור ושל הגנה גם יחד. כולם יודעים שזה שלי, קשה להעתיק ממך כשכולם יודעים. וההתחפרות האקדמית הזו, ההסתרה, יש בה משהו כל כך מעיק ומבודד, זה כל כך לא אני. אולי צריך המון אומץ כדי להיות חשוף אבל החשיפה עצמה מחזקת, מעצם הקלילות והרווחה שהיא מאפשרת לעומת האנרגיה שמושקעת בהסתרה. 

ב-12.4 בערב מתקיים בבית הספר למשפטים של המכללה למנהל כנס של משפטנים ואנשי אינטרנט על עניין הפרטיות והאנונימיות, וגם אני אשתתף בו לצד וולווט, יהונתן קלינגר, גדי שמשון ועוד (סליחה שאין לי כוח לתת לינקים כרגע). לפי חברי הפאנל אני לא רואה מישהו שהולך לדבר כנגד הצורך בפרטיות. אבל יותר ויותר אני רואה שלפרטיות יש המון משמעויות ולא כולן רצויות או נדרשות. אם יש משהו שהאינטרנט לימד אותנו זה לכבד הקשרים שונים ונראה לי שהגיע הזמן להגדיר גם את הפרטיות בהקשרים שונים לגמרי. הרשת לא תוכל להתקדם למלוא הפוטנציאל שלה ולא תתפקד כאורגניזם טכנולוגי חי ונושם אם כל תא באורגניזם יתחבא מחברו. יש מגמה של חיסול האנונימיות, בלוגרים ותיקים נחשפים לאחר זמן מה ומגלים שזה יותר טוב ממה שהם חשבו (ומי שלא נחשף עדיין, עושה זאת בקפה דה מרקר). את הנוער אנונימיות כבר לא מעניינת ואולי לא עניינה מראש. זו רשת אחרת והשקיפות שלה היא היתרון שלה. מי שלא רואה הבדל בין שקיפות לפיקוח מעבר לסמנטיקה, אפשר להתווכח על זה. אני מניחה שיהיו לי לא מעט ויכוחים עם המשפטנים והגיקים בכנס, אבל קצרה היריעה מלהסביר מה אני באמת חושבת בנושא דווקא בעקבות תיאוריות קיברנטיות שעל בסיסן נוצרה הרשת.

אנחנו שבויים בפחדי העבר מפני ארגונים ותאגידים וכרגע ווב 2 נראה כאוטי אבל אני מאמינה שהעתיד הוא סוג של תפקוד אורגאני שמסדיר את עצמו. כל אחד מתפקד בשקיפות ומתעד את סביבתו וכך נוצר עולם אחר שבו לוקחים אחריות מול הציבור בצורה אחרת, סוג של חברה אזרחית ברשת שהעונש בה הוא נידוי מהמרחב שבו אתה יכול להזיק, הגבלת חופש התנועה ברשת. ואין מדינה או מוסד שמענישים, זה מסדיר את עצמו מאליו, חברתית. עוד חזון למועד כמובן, אבל המצב הזה שבו לכל אחד יש מצלמה/סלולארי/תוכנת עריכה/חשבון יו טיוב/בלוג ביד הוא צעד ראשון בכיוון הזה. במסגרת פסטיבל דוק אביב נכחתי בפאנל על "קדחת התיעוד" שבו דיברו המנכ"לים של פליקס ומטהקפה לצד במאי תיעודי. יש סרטים תיעודיים מדהימים שחוקרים נושאים שלעולם לא נפגוש אחרת, אך הבמאי הספציפי הזה צילם באובססיביות את המשפחה שלו ובקטעים שהוקרנו מסרטיו לא הצלחתי למצוא הבדל בינו לבין המשתמש הממוצע בפליקס.

דוקו ארוך יותר, יש יותר שימוש בטכניקה ויש סוג של מסגור שנותן לזה רמה של סיפור סגור או אמנות. האם זה כל ההבדל? אפילו מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני היה מוכן להודות שיו טיוב זה דוקו ושיש לדברים אותו ערך אם כי אצלנו ברשת מדובר בשברי תיעוד. אני תוהה איך השברים הללו יתקשרו אלה עם אלו כשיזוהו דפוסים של סדר בכאוס, בזכות קישורים ורשתות חברתיות, כשהבלגן הרשתי יתפוס צורה אורגאנית וזורמת יותר. אם אסכם, בעיני, אנונימיות הייתה פאזה חולפת הכרחית בהתפתחות הרשת שאינה נחוצה עוד כרגע ולטעמי היא יוצרת חסימה בזירות שבהן היא עדיין קיימת (טוקבקים?). בהקשרים מסוימים אנונימיות נחוצה וצריכה להיות דרך לאפשר אותה אבל היא אינה יכולה להיות הסטנדרט כי אחרת הקשרים והתרבות ברשת לא יתפתחו וניתנת הגנה לכל מה שדופק ומעכב את המערכת. כשאין אחריות אישית מאחורי מה שנעשה ונאמר, זה פשוט דורך במקום. ראוי להגן עלינו מפני התאגידים והמדינה אבל הללו ממילא יודעים מי אנחנו בלחיצת כפתור בעת הצורך, כך שאם זו אשליה, אני אומרת, בואו ננפץ אותה עד הסוף, נסדיר במסגרת חוק את מה שמותר למוסדות לאסוף עלינו כשאנחנו חשופים ויאללה אודרוב, נבדוק האומנם החשיפה מעדנת, מאזנת ומשחררת.  כך או כך זה הולך לשם, לדעתי. תבואו לכנס, יהיה חם.

ואפרופו חשיפה משחררת, לפני כמה ימים ליאור דיין, הבן של אסי, פתח לאביו ערוץ/בלוג וידיאו בפליקס. מעביר צמרמורת בגב. וכן, זה אמיתי.

הפוסטים הבאים אחרי פסח:

אני עוד חייבת לכם ממצאים מהעבודה של נטלי על בלוג כז'אנר. יגיע.

שאלות מעניינות על מדידה כמותנית בבלוגים ולמה שיטות מדידה קלאסיות לא עובדות פה, עם קצת מידע על המדדים שיצרתי לבלוגים שאני חוקרת.

חשיפה ככל שיתאפשר מתוך המחקרון על הבלוגוספירה הפוליטית (לא רק ישרא)

חג שמח!