הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

אתמול, 17.4, התקיים מפגש ישראבלוג כמיטב המסורת על הגג של מגדל עזריאלי. לראשונה חרפתי נפשי ויצאתי

למקום. רציתי לבוא לחצי שעה בתור חוויה, להתרשם באופן ראשוני ולהבין איך זה נראה, אפילו לא ממש תצפית רצינית עדיין. היה לי ברור שאני אעלה את ממוצע הגילאים באופן חריף ושאף אחד לא ידבר איתי ולכן התחננתי לאלעד שיבוא איתי. למזלי גם הוא היה במצב רוח לתצפית אנתרופולוגית, אז הוא התחמש בוידאו ומצלמה (שאני צילמתי בה את רוב התמונות) ויצאנו לשטח.

קניון עזריאלי היה הומה בני נוער שהתלבשו כאילו הם בפורים, לאחת אפילו היה כתר של מלכת אסתר. המדרגות הנעות והגג היו מוצפים באנשים והתחושה הראשונית שלי הייתה... ניתוק. מה לי ולזה? האם יש לי משהו משותף עם הילדים האלה רק בגלל שהם כותבים בלוג? זה כמו להגיד שיש לי משהו משותף עם כל אדם עלי אדמות כי כולנו נושמים. אז הם כותבים בלוג, אז מה? כל המפגשים האלה זה משהו חברתי עבורם, זו עוד הזדמנות להפגש עם אנשים על בסיס תחומי עניין משותפים, הבלוג הוא עוד מרחב, עוד תירוץ. הוא בכלל לא היה נראה מרכזי בחוויה הזו. לעובר ושב התמים לא הייתה כל דרך לדעת מה הביא לכאן את האנשים האלה שעמדו ודיברו בחבורות.

התחושה השניה הייתה בלבול. אני לא מבינה את העולם של בני הנוער, את הסיווגים וקודי הלבוש שלהם. אני גדלתי בתקופה שהיו פאנקיסטים אמיתיים כאלה ופעל מועדון הפינגווין ועכשיו כל אלו קוראים לעצמם פריקים והולכים עם נזמים ושיער אדום, זה דומה? זה שונה? לפעמים נראה לי שהכל אותו דבר וכולם חושבים שהם המציאו משהו. הסתובבתי שם וצילמתי וחשבתי לעצמי כמה אני באמת מבוגרת, כמה הפוזה הזאת לא מעניינת, ממש מילאה את ליבי שמחה שהפאזה הזאת מאחורי, שלא צריך לשחק יותר ולהתאמץ להגן על איזו זהות. זה כל כך חשוב בגיל הזה, כל פריט שאתה לובש, כל תנועה שאתה עושה, מסווגים אותך. מה שהכי כיף בלהתבגר זה כשמשתחררים מזה. שמעתי שלוש פעמים אנשים אומרים לידי "איכס, פריקים" אבל כולם נראו לי פריקים!!! "המקום הזה מלא בוואנאבי-פריקים" אומרת מישהי. לך תבדיל בין פריק אמיתי לוואנאבי.

אלעד טוען שהרוב גיקים בכלל אבל ככה נראה גיק?? הקודים כנראה באמת השתנו. מכל מאות האנשים האלו היו רק איזה 3 בוורוד אבל לא ורוד זועק כזה. לא ראיתי אף פקצה. אומרים לי שהן כן באות למפגשים. לא ראיתי כלום. מה שכן היו שם המון אנשים עם לבוש מעניין עד משונה שראו שכל פרט מרושל נבחר בקפידה ויש בו אמירה. ילדים עושים המון רעש כשהם מנסים לעשות רושם וזה קצת עשה לנו חור בראש, כל הקפיצות שלהם, היו שם כאלה שהסתבכו עם שרשראות משונות וסיבכו בהם אחרים (ראו בתמונות של אלעד). אלעד אומר שזה נראה שכאילו כל אחד ממש מנסה להחיות ולשחק דמות שהוא בונה בבלוג שלו. אבל ככה זה בגיל ההתבגרות אתה משחק דמות כל הזמן, בין השאר כי אתה עוד לא יודע מי אתה בדיוק, זה זמנים של התנסות. כבר אמרתי כמה אני לא מתגעגעת?

קצת ענייני מדיה... המיתוס שאנשים מחליפים מספרי בלוגים בכתיבה על הגוף חצי נכון, זה גם מעין פוזה כזו. הסתובבה שם מישהי שנתנה שיקשקשו לה מספרים על כל הגוף בצורה ארטיסטית למדי. גם, ראו בתמונות. 2 בחורות אחרות ניסו להחיות איזו קונבנציה מעולם הבלוגים: נניח שאומרים עליך שאת זונת צומי או זונת חיבוקים בבלוג, כי את משתמשת בהמון אמוטיקונים ויש איזו שפה כזו של כאילו מגע בבלוג, כמו להשתמש הרבה באייקון של חיבוק בפורומים של תפוז, נניח. אז איך זה עובר למציאות? ילדה מניפה שלט "אני זונת חיבוקים, חיבוק מישהו?" ואנשים פשוט ניגשו אליה וחיבקו אותה והיא המשיכה להניף את השלט. לידה הונף שלט "נשיקה, מישהו? אפשר גם צרפתית" דווקא אליה אף אחד לא ניגש למרות שהייתה ילדה יפה. בסה"כ ילדים טובים פה...ועוד בענייני מדיה, היו שם כמה בנים כאלה לבושים משונה עם שרשראות שעשו קצת בלגן (ראו בתמונות) והם הביאו מגזיני פורנו מנייר מעופשים כאלה. זה היה מאד מעניין לראות את זה זרוק שם על הרצפה (ראו בתמונות), כמו ניסיון להביא איזה ייצוג לפורנו באינטרנט לתוך המפגש הזה. כי איך אפשר להיות בני נוער בלי זה?

המשתתפים הצעירים ביותר שהבחננו בהם היו שני ילדים בני עשר ששיווקו את הבלוג שלהם כמו סוחרים ממולחים, עכשיו מסתבר שאחד מהם היה יונתן קסלר, הבלוגר הכי צעיר בישרא שדווקא מאד רציתי לפגוש... בעסה שלא דיברנו. אגב, אתם קולטים שטכנית אני יכולה להיות אמא שלהם? טוב, אני לא רוצה לדבר על זה... אני אומרת כבר שנתיים שבלוגים זו תופעה של ילדים ומה שזה עושה בשבילם זה ממש לא מה שזה בשבילנו. על זה הדוקטורט שלי בגדול, כן, אבל אני לא יכולה לתאר במילים את הזרות הזאת שתקפה אותי פנים אל פנים עם הפיזיות של מה יש מאחורי בלוגים. זה כל כך לא קשור אלי שאני באמת מרגישה כמו אנתרופולוגית עם כובע קש שהולכת לחקור שבט נידח. זה כל כך לא איפה שהתחלתי, זה כל כך לא על הבלוג והטכנולוגיה והאינטרנט... ואם פעם היה בינינו כל כך הרבה במשותף רק כי היינו מהקומץ הראשוני של הח'ברה שגלשו ברשת, ללא הבדל מין גיל וצבע, עכשיו זה כבר באמת כמו לנשום, זה כולם. והלכתי לאיבוד שם. אחרי 40 דקות מזה, אי אפשר היה יותר, פשוט הלכנו.

נ.ב לכל מי ששואל מה שלום המחקר ותוהה למה אני מעדכנת לעיתים רחוקות: דוקטורט לוקח שנים, לא שבועות, בינתיים יש עבודת מעקב מאחורי הקלעים ובשוטף זה לא באמת מעניין. אני שמחה שיותר ויותר אנשים מוצאים את הבלוגים ככר למחקר אקדמי פורה ומי שאוהב לשתף פעולה עם עבודות שזמן ההכנה שלהן קצר יותר ורוצה לראות יותר תוצאות מוזמן לעקוב אחרי סטודנטים שעושים תצפיות בודדות או עבודות סמינריוניות בנושא (למה שלא תעזרו גם לבחור הנחמד הזה ..)