הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

מלבד זיו ואפרת שרואיינו כראיונות גישוש עוד לפני הגשת הצעת המחקר, כל המרואיינות האחרות רואיינו אחרי שעבודת השדה הסתיימה ואחרי שגם הן יכלו להסתכל אחורה על כמה שנות בלוגינג. מעניין לראות שרובן מחקו וערכו את התקופה הראשונה מתוך קושי לראות מי הן היו וכאמור אני מאד מבינה את זה. לראיונות אין משמעות קריטית בעבודה שמבוססת יותר על תת תרבות הבלוגים עצמה, אבל כיום קשה מאד להפריד בין מרחבים שונים. דנה בויד שחוקרת כעת את מייספייס מספרת שכדי להבין את כל ההיבטים של תרבות מייספייס היא הולכת לשוטט בבתי ספר ובקניונים ומדברת על זה עם בני נוער. גם אני תפסתי ככה את הראיונות לדוקטורט שלי, יותר כנדבך נוסף שמאפשר לי להבין איך תרבות הבלוגים באה לידי ביטוי בחיים, כמו ללכת למפגשי ישראבלוג, שגם את זה עשיתי.

דיברנו על כל מני סוגים של דברים שחלקם בכלל יילכו למאמרים עתידיים, ניסיתי להבין איפה הבלוג עומד עבורן ביחסים בינן לבין חברים, ביחס למדיה ויישומים אחרים ודיברנו הרבה על נושאי הפרטיות, הורים, מורים וזרים שקוראים בבלוג. ערכתי לכם כמה דקות לטעימה מחלק מהראיונות שצולמו בוידיאו (חלק הוקלטו קולית בלבד וחלק בוצעו בסקייפ, על פי רצון הנערה). על מנת לשמור באופן יחסי על פרטיות הנערות למרות שהן נתנו את הסכמתן שזה יהיה בבלוג שלי, לא כתבתי בקליפ באילו בלוגריות מדובר. שתיים מהנחקרות שלי הסתברו במקרה כבנות דוד והתראיינו יחד. אחת מהן באה עם חבר שלה שגם הוא בלוגר והראיון עם שניהם התפתח בצורה מרתקת, יש שם המון חומרים שאכנס אליהם בעתיד. ויש גם ראיון עם אמא ובת בלוגריות שרק האמא הסכימה להצטלם בוידיאו וגם זה לא בקליפ הזה.

כמה חוויות מאחורי הקלעים: כדי לפגוש את הבנות נסעתי פעם אחת לחיפה ופעם אחת לערד. שתיים מהבנות פגשתי במהלך כנסי אנימה שהן השתתפו בהם וגם דיברנו על אהבתן לאנימה ועל היפניזציה של הנוער (זה לא כלול בקליפ). יש בנות שראיתי אותן גדלות בבלוג. שלוש השנים שבין גילאי 12-13 ל-15-16 הן משמעותיות מאד, וזה מדהים כמה אנשים שונים בחוויה של תלת מימד. זה גרם לי להבין כמה שבלוג הוא באמת ייצוג, מופע, הוא לא יהיה ולא יכול להיות שיקוף של זהות מציאותית. יש בנות שכותבות בצורה מאד בוטה ואלימה בבלוג ושמות תמונות שמשדרות תחושה של "לא אכפת לי מכלום" שפשוט חששתי לפגוש אותן. חששתי שהן יענו בצורה קצרנית, יאבדו עניין מהר, שלא אוכל לדבר איתן... הופתעתי כמה שכולן נערות נורמליות אינטליגנטיות וחמודות במציאות והבנתי כמה הבלוג נותן להן במה להחצין ולשחק פנים באישיות שלא לגיטימי להן לבטא במציאות.

במילים אחרות: אל חשש לגורל הנוער, הם לא שטחיים כמו שנדמה לכם מהבלוגים, הם לא שופכים לכאן את כל חייהם וזה "כל" מה שיש בהם, הם מאד מאד מודעים לכל דבר שהם כותבים, לריחוק שבין הייצוג בכתיבה לייצוג בגוף ולפעמים הנערות גם מנסות לסגור את הפערים הללו בעזרת צילומים עצמיים בפוסטים שמעבירים את האווירה, מצב הרוח והגוף. חזרתי אופטימית לגבי הדור הבא ועם המון מחשבות לגבי המשמעות של בלוגים עבורן. הבנתי שגם מבחינה חברתית התרבות בבלוגים לא תופסת חלק גדול כל כך מחייהם, שבלוגים זו אופנה של 2004-5 שכבר מתחילה לחלוף ומי שנשאר כאן זה מתוך סוג של הרגל אבל המשמעות של הבלוג אוזלת, הבלוג מצטרף לסדרה של מנגנוני אונליין שתומכים בתחומי עניין וחברויות אופליין והשיחה על בלוג עבורן מעורבבת לפעמים בשיחה על מסנג'ר וסמסים.

טוף תראו את הקליפ זה נחמד.

אני עומדת לסיים את כתיבת הפרק המתודולוגי של הדוקטורט. הוא יצא מרתק ופתח שאלות חדשות בנושא של אתנוגרפיה ברשת. יש בו חלק ספציפי על הבלוג הזה שאני כותבת כרגע ופתאום התחשק לי ליצור איזה שהוא דיאלוג בין הטקסט הרשמי לטקסט הזה. יומן שדה הוא הרי טקסט לימינאלי, בתווך בין המציאות בשדה לתזה האתנוגרפית, בין זכרונות לפרסומים. ואני בדיוק נמצאת בתווך הזה. לצורך איתור דוגמאות מסויימות קראתי 3 שנים אחורה לראשונה מאז שהתחלתי לכתוב וחשתי בחילה. האם זו אני? זה מה שחשבתי? ככה דיברתי? אני בהחלט מבינה את למעלה ממחצית הנחקרות שלי שיום אחד נזדעזעו ומחקו את כל הבלוג שלהן או את רוב הארכיון שלו. מצד אחד את רוצה תיעוד של מי שהיית, שתוכלי לחוש את עצמך מתפתחת ומצד שני את לא מסוגלת להתבונן במי שהיית. כחוקרת, אכלתי אותה. הבלוג הזה הוא חלק מהאתנוגרפיה, הוא יומן השדה, אסור לי למחוק פוסטים, אין לי שליטה על מה שכבר נאמר בתגובות ובניגוד למילים שמתפוגגות באוויר, אפשר להכחיש ולשכוח, המילה הכתובה תלויה לנגד עיני, מחייה את אותו הרגע ומעמיקה את הפער בין אני שהייתי לאני שעכשיו.

הופתעתי לגלות איך בראשית הדרך, לפני שממש שמתי לב מה קורה שם, שיתפתי אתכם פעולה מבלי משים ודיברתי בלעג על ה"פקצות" שלמדתי לאהוב ולכבד מאז. כמו מלינובסקי שכתב ביומנים שלו דברים גזעניים על הילידים שחקר והימם את הקהילה האקדמית כאשר היומנים פורסמו לאחר מותו. בספרות האנתרופולוגית יש דיון מועט מאד ביומני שדה. זה נושא רגיש אצל אנתרופולוגים, זה דבר מאד פרטי שחוקרים הגנו עליו בחירוף נפש כשנצטוו למסור אותו למשטרה מסיבות שונות, סרבו לתת אפילו למנחה להציץ בו, ששימש להם פורקן לרגשות שעלו בעת המחקר וכלי תרפויטי לצד התובנות מהמחקר, ואנתרופולוג אחד היה אמיץ מספיק כדי לומר שיומן השדה היה מטאפורה לילדות שלו -שחוסר בגרותו האישית והאקדמית השתקף באמצעותו והוא ראה את עצמו מתבגר בתוך היומן. לא פלא שאנתרופולוגים נחרדים מהאפשרות שמישהו יראה את תוכנו. ואני, בתמימות הטכנולוגית שלי, רציתי להיות הראשונה שתשתמש ביומן שדה כבלוג כששדה המחקר הוא בלוגים. הבלוג הזה הוא הרבה מעבר לטקסט במקרה כזה. הוא הנכחה מלאה שלי בשדה המחקר, הוא ייצוג של הזהות האישית והמקצועית שלי, של הגוף והנפש ברגעים נתונים והוא גם "הבקתה שלי בשבט", המקום שלי כשאני "בשדה" והמקום בו אני מארחת אתכם, הילידים, בסלון התגובות.

ביומן שדה כותבים כל יום, מתעדים כל דבר. היו לי מיליון מחשבות ורעיונות ואם זה היה יומן ללא קהל הוא היה מתמלא במהירות. אבל המודעות לקהל נותנת ליומן פונקציה תקשורתית מעבר לדיבור אל עצמי, יש בו ממד של ניהול רושם, ממד של סלקציה, סדר ועריכה שלא תמיד קיימים ביומן שדה. כתבתי פוסט מדי יום וחשתי שאני עוצרת את עצמי, אבל אחרי שבועיים לקיום הבלוג, זוש אותתה לי להתאפק יותר חזק, ושם התחיל הפיצול הראשון, בין יומן לפרסום עם קהל:

זו ש (האתר שלי) , 23:27 7/9/2004:
אגב, הערה תפעולית: דיון חדש מדי יום זה יותר מדי. תני לדיון את מרווח הנשימה שלו, יומיים שלושה. טו מאץ’ צפוף, וזה גורם לך לאבד תגובות, לדעתי, היות שהעין נמשכת כבר לדיון הבא.

בהתחלה אהבתם אותי. תוך חודש הייתי בטבלת הבלוגרים הפופולריים והאלפא-בלוגרים/ות שרצו כאן וכתבו תובנות יפייפיות על בלוגים ובלוגינג שאולי עוד אשתמש בהן באיזה מאמר אקדמי פעם. אבל ככל שהתמקדתי אקדמית איבדתי נקודות בכל מישור אחר. ספגתי כל כך הרבה ביקורת שפתאום אני קולטת שכבר שנתיים אני מעדכנת בקושי בתדירות של אחת לחודש וזה לא בגלל שאין לי מה לומר, אלא כי אני מפחדת. אני מפחדת ללכת עד הסוף עם הבלוג הזה כיומן שדה, אני מפחדת לחיות עם הקישקע של חומרי הגלם שלי בחוץ - חוקר מנוסה נזהר מזה כמו מאש, אז מאיפה היה לי בכלל את הבטחון העצמי העיוור הזה לחשוף תהליך מחקר ראשון של חוקרת צעירה? אני מחכה לפעמים 9 חודשים כדי לספר לכם מה עשיתי, כותבת רק כשנדמה שהמחשבה מסתדרת לי ולא חופשייה לשרבט חלקי רעיונות של יומן שדה. מיהו הקהל המדומיין שעשה לי את זה? אתה? את?

יומן השדה שלי הפך לעד עויין והייתה אף תקופה שניסיתי לכתוב על דברים אחרים שקורים בישרא, על כל דבר חוץ מהמחקר עצמו, הקהל הפך לחשוב יותר ממני, מהבלוג, מהמחקר... הבלוג הזה הפך לעוד בלוג, לעוד מקום שבו מפרסמים דברים על בלוגים בסטייל של כתיבה עיתונאית עם קצת יותר רישול. עכשיו זה מכעיס אותי. פספסתי הזדמנות. גם אם אף אחד מכם לא היה נשאר פה לקרוא, אילו חומרים מדהימים היו לי כאן עכשיו אם רק הייתי מתעלה על הצורך לרצות קהל. בא לי להיות קיצונית לכיוון השני, לכתוב כל יום פעמיים ביום כל שטות שעולה לי בראש, אבל מאוחר מדי. אני כבר כותבת את הדוקטורט, ההצגה נגמרה. אני כותבת בו המון תובנות יפייפיות שלא היה לי אומץ להציג בפניכם. לפני שבועיים אילן גונן קפץ אלי ושוחחנו על המחקר. פגישה קצרה התארכה לשלוש שעות שבהן שפכתי בפניו פתאום את כל מה שהבנתי וכל מה שיש לי לומר והוא היה מופתע, אולי אפילו נבגד, כבלוגר. כאילו הוא ציפה ללמוד את זה עוד קודם מהבלוג, בזמן אמת.

כשעוד התלהבתי וסיפרתי לכם כל שטות, הייתי כל הזמן בהתגוננות. אנשי אקדמיה טענו שאני מקשקשת ולא ברור איזו מן חוקרת אני ובלוגרים טענו שאני אקדמאית פלצנית ואני לא מבינה מה באמת חשוב פה. אני מוכנה להתמודד עם טענות כאלה כשהכל גמור, אבל על ההתחלה זה פשוט מסוכן להתפתחותו הטבעית של החוקר. אולי עכשיו, אולי בחודשים הקרובים לצד הכתיבה עצמה, אעיז לספר לכם מה אני באמת חושבת, עכשיו כשאני כבר יכולה להגן על זה מכל הכיוונים. אבל איזה פספוס ליומן....

אני חושבת שייקח לי עוד הרבה זמן אחרי הדוקטורט לקלוט מה בעצם קרה פה בניסוי הזה שהוא הראשון מסוגו בעולם ואולי הוא מהווה קפיצה מעל הפופיק לחוקרת ביזונית.

אני לא מתכוונת לעשות הגהה על הטקסט הזה, אני לא מתכוונת להסתכל עליו שוב או להוסיף לו לינקים. פעם אחת זה יהיה יומן השדה שלי, טיוטה ספונטנית. בלאט.