הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

מה דעתכם על העיצוב החדש? ביוזמתה ובאדיבותה של מורן, אני רק ביקשתי שזה יהיה סולידי, אולי יצא יותר מדי סולידי, הממ?

דיברתי היום בכנס פסיכולוגיה ברשת על קונספט הפרטיות אצל בני נוער. חוקרות נוער כמו דנה בויד וסוזנה סטרן טוענות שהקונספט הזה עמום אצל בני נוער, שאין להם הבנה של מלוא המשמעות של שידור פומבי, קהלים בלתי נראים וקהלים עתידיים, שהם פועלים באימפולסיביות בהקשר ספציפי ולא מודעים לאפשרויות הוצאה מהקשר לאחר זמן. את הרעיונות שלי על אסטרטגיות חדשות של פרטיות ברשת אתם כבר מכירים אבל יש לי חידוד מעניין לזה אחרי ראיונות עם בלוגריות:

1. חלק גדול מהבלוגריות איתן דיברתי מנהלות גם יומן אישי מנייר וגם בלוג והן רואות הבדל עצום בין השניים. המודעות שלהן לקהל מאד גדולה וברורה ומה שנראה בעינינו כאישי וחושפני מתוך חוסר מודעות הוא מחושב מסונן ומדוד. כנראה שבעולם רווי מדיה וריאליטי המשמעות של מה צריך להשאר בתחום הפרטי ומה משמעותי עבור הנערה כפרטי וסודי - פשוט שונה מהאופן המסורתי בו מבוגרים תופסים זאת.

2. את מקומו של חסם הנגישות החומרי או חומרי למחצה (ססמא) מחליף חסם נגישות אורייני: המתבגרים בונים על כך שכישורי והרגלי הגלישה הנוכחיים של הוריהם לא יביאו אותם לעולם לבלוג. הם נוקטים בפעולות טכניות שמבטיחות זאת, כמו למחוק את ההיסטוריה מהמחשבים בבית או לחשוף את פרטיהם האמיתיים ביחידות נפרדות (למשל ללא שם משפחה) באופן שאי אפשר יהיה להגיע אליהם בגיגול פשוט. זה לא שלא אכפת להם שיראו, אופני החסימה פשוט השתנו.

3. אם פרטיות זו הזכות לשלוט במידע שאחרים יודעים עלינו אז הנה ההגדרה האלטרנטיבית של בני נוער לפרטיות: הזכות להסתיר מידע מהקרובים אלינו למרות שאנחנו משדרים אותו לכל העולם. וככל שהמידע משודר ברשת גדולה ובינלאומית יותר כך קטן הסיכוי שהקרובים אלינו יגיעו אליו. "הזר ברכבת המידע" לא מעניין ולא שייך לחיים שלנו למרות שזה נחמד שהוא מגיב לפעמים ומעלה לנו את הרייטינג של הבלוג. לא אכפת לנו מה הוא ידע עלינו כי גם כשהוא רואה את התמונות שלנו ואת שמנו ושם בית הספר שלנו, הוא לא באמת שייך לחיינו ולכן אין לנו מה להסתיר ממנו. זו אינטואיציה מהופכת לעולם המבוגרים שיוצר אינטימיות עם הקרובים וחשוב לו להסתיר מזרים, אם כי תופעת "הזר ברכבת" שאנו מספרים לו סודות אינטימיים דווקא כי לא נראה אותו לעולם שוב, אובחנה אצל מבוגרים. זו פשוט הרחבה שלה.

4.  ב"שמש עירומה" של אסימוב, הבלש ביילי רואה דרך צג ההולגרמה אישה שיוצאת עירומה מהמקלחת ומתנצל שהוא רואה אותה כך אך היא מתקנת אותו "אתה לא רואה אותי, אתה צופה בי". היא לא היתה מוכנה שיראה את גופה עירום אך לא מזיז לה שהוא צופה בה עירומה על המסך. גם בני נוער מודעים היטב להבדל הזה וכבר ציינתי בפניכם שהנערות שפגשתי הפתיעו אותי כמה שהן שונות מהייצוג שלהן את עצמן בבלוג. אנחנו כל כך מתלוננים שהתקשורת מייצגת אותנו בצורה מעוותת אבל כנראה שזה לא התקשורת כמו מנגנון הייצוג עצמו שמושך אותנו להתנסות בלהופיע קצת אחרת. ואולי אין דרך להעביר את מורכבות הגופנפש שלנו לדו ממד הזה, בכל מקרה, מה שאתם חושבים שאתם יודעים על בני נוער שהכתיבה והצילום באתריהם האישיים נדמים חושפניים, זה לא משנה. זה לא הם, זה הייצוג שלהם. אתם לא רואים להם כלום, אתם רק צופים בהם. ואם תפגשו בגוף הכל מתאפס, זה עולם אחר.

אחד הסטודנטים שלי שלח לי את הלינק לקמפיין חדש של איגוד האינטרנט הישראלי אשר גייס את ויקה כדי להסביר לבני נוער איך להשאר בשליטה ברשת. התרשמתי לטובה מריסון הפדגוגיה לגבי שיתוף קבצים למשל והתבוננות מנקודת המבט של הנוער, אבל באותה נשימה הם פספסו בגדול עם בלוגים ורשתות חברתיות: אי אפשר ליצור רגרסיה למצב של אנונימיות ברשת. בני נוער היוו דחיפה גדולה למצב של פעילות רשת גלויה בשמך ובתמונתך וזה מגוחך ותלוש מהמציאות להמליץ להם לטשטש את הפרצוף בתמונות באינטראקציה מול חברים רק בגלל שאיזה פדופיל אולי ייקלע לשם. לאור שפע הפעילות היצירתית של בני נוער ברשת שכוללת המון צילום עצמי וצילומים עם חברים, הקמפיין הזה הוא בדיחה. 

לא ברור לי מדוע החשש הגדול של המבוגרים הוא תמיד למצבי סיכון מיני של הנוער כשלמעשה המקרים הממשיים ביותר שבהם נער/ה הסכימ/ה להפגש עם פדופיל בשנים האחרונות הייתה זו תחקירנית של ערוץ 10 במסווה. פרופ' דפנה למיש דיווחה על מחקר רחב היקף בקרב נוער ישראלי שממצאיו ברורים מאד: ילדים לא נפגשים בכלל עם אנשים שאינם בני גילם וגם אני חוויתי את הקושי להפגש עם הבלוגריות הנחקרות שלי או בכלל להשתלב בעולמן ברשת. הגיע הזמן שהמבוגרים יפסיקו לפעול לפי הפחדים בסטנדרטים המיושנים שלהם ויתחילו לחקור מהם האתגרים האמיתיים במצב הנתון של הרשת כיום.